נס פורים: הצלה על ידי היפוך

עברית היא בדרך כלל שפה תמציתית מאוד, אך יש כמה מושגים שזכו בשפע של מילים נרדפות. אחד מהם הוא גאולה. אולי זה לא כל כך מפתיע, בהתחשב במאבקו האינסופי של עם ישראל בשעבוד ובדיכוי. כך, המלים פדיון, גאולה, ישועה, עזרה, הצלה ועוד הרבה אחרות, מבטאות כל אחת הסרת מין אחר של עול-שיעבוד מעל כתפי עם ישראל. כל אחד, בשיטה שונה של ישועה שמימית. המונח הקשה והחמקמק ביותר מכל הלשונות האלה הוא מונח ההיפוך המתואר במגילת אסתר (ונהפוך הוא). התורה מתארת גם את הצלת ישראל מקללת בלעם כויהפוך ה`... (דברים כג, ו`). גם הגמרא (ברכות נה ב) אומרת שאדם שחלם חלום רע יאמר הפוך כל חלומותי לטובה. אבל מהי משמעותה של ישועה על ידי היפוך? באופן פשטני, מדובר במצב שבו לא רק שעם ישראל ניצל מצרה ופגיעה, אלא שדווקא מתוך אותו מצב הוא מצליח להשיג רווח ותועלת. כך, קללתו של בלעם הפכה לברכה, ונפילתו של המן באה כחלק אינטגראלי מהצלת עם ישראל והתנשאותו בפורים. האומנם? האם אין כאן בסך הכל שילוב של שני אירועים נפרדים? אמת, עם ישראל ניצל בו זמנית עם התנפצות הרשע, אבל מה מקשר בין שני האירועים האלה והופך אותם לתופעה אחת? בלעם לא הצליח לקלל את עם ישראל, ויחד עִם זה עַם ישראל זכה בברכה. אבל איך בדיוק הקללה עצמה הפכה לברכה? בא לקלל ונמצא מברך למעשה יש כאן הרבה יותר - מושג ההיפוך לא רק מתאר את אופן הגעת הישועה בפורים; נראה שההצלה הייתה צריכה להגיע דווקא דרך היפוך. המהרל מבהיר רעיון זה בדיונו על הנושא. הוא שואל: מדוע הורתה אסתר שיהודים ינקמו באויביהם ביג באדר - כמעט תשעה חודשים לאחר שליחת הצווים המבטלים את גזירת המן? האם לא היה חכם יותר מצידה לקבוע לשם כך תאריך מוקדם ככל האפשר? האם לא היה כאן סיכון שאם ימתינו זמן רב כל כך עד לפעולה, בינתיים ימצא מישהו דרך `לטפל` בצו המלכותי החדש? מה מייחד את נס פורים, שנדרשה בו דווקא הצלה דרך היפוך? המהרל משיב שאירועי המגילה חגים סביב ציר ההיפוך, והיפוך יכול להתממש רק אם יחול באותו תאריך שנקבע בגזירת המן. כך, מובן למדי שהגאולה הספציפית הזאת של עם ישראל, לא הייתה יכולה להתרחש בשום דרך אחרת להוציא היפוך. באותו חודש ובאותו יום בדיוק שהגזירה נגד עם ישראל הייתה אמורה לחול, היא תתהפך לטובה. אבל לא לפני כן. בכל זאת, עדיין צריך להבהיר: מה מייחד את נס פורים, שנדרשה בו דווקא הצלה דרך היפוך? דרכים שונות לרוע כדי להבין טוב יותר את מושג ההיפוך, אנחנו מוכרחים לחלק תחילה את הרֶשע לשתי צורות ההתגלות העיקריות שלו. הרוע עולה לפעמים מתוך ההתעלמות מתכליתו האמיתית של האדם. זה קורה כשהאדם עיוור או אדיש לאלוקים, או כשהוא סוטה מהדרך עקב פיתויי התאווה או הכבוד. אם נתאר את עבודת ה` כצעידה בדרך המובילה לקרבת אלוקים, אז את הסוג הזה של היצר הרע נתאר כמי שגורם לנו לעצור באמצע הדרך, או לסור ממנה באחת הפניות. בסוג זה של רוע, היצר הרע אף פעם לא מציג את עצמו כאמת אלטרנטיבית - אלא במסווה של סגנון חיים נוח ומושך יותר. כוחותיו מונַחים בחסימה מוחלטת של ראיית הנולד אצל האדם, או לכל הפחות בטשטוש המטרה שבסוף הדרך. אבל קיימת צורה נוספת של רוע, הרבה יותר מסוכנת מהראשונה. והיא, כאשר הרוע מציג את עצמו בתור דרך שונה להגיע לקרבת אלוקים, או שהוא מתחזה לאלוקים בעצמו. זאת כבר לא שאלה של לסטות מהדרך או לפסוע בשוליה; יש כאן היפוך מוחלט של הכיוון שלעברו האדם אמור להתקדם. תחת כותרת זו אנחנו יכולים לכלול עבודה זרה, כישוף ואולי מקרים קיצוניים של גאווה. אם נרצה להמחיש את הרעיון במושגים של דרך, נציג אותו כחץ המצביע לעבר הכיוון ההפוך, כאילו שמישהו האיר אור בקצה הלא נכון של הדרך, אור המאותת לאדם להתקדם לעברו. כל הדרכים מובילות לאמת אם נקבל את ההבדלים הבסיסיים בין שתי צורות הרוע האלה, נבין שהתיקון לכל אחת מהן שונה לחלוטין. מה שצריך כדי לסלק מהעולם את הצורה הראשונה של הרוע, זה שהאנשים ימצאו את דרכם חזרה אל הדרך שממנה סטו. הפיתוי עצמו לא היווה מעולם סתירה למציאות ה` בכל מקום, או קריאת תיגר עליה; זה היה בסך הכל עניין של אדם שבחולשתו נכנע לפיתוי רגעי. כאשר ישיגו בני האדם ראייה ברורה, חוכמה ומשמעת עצמית כדי להתקדם לעבר המטרה האמיתית, ממילא תימחק צורה זו של רוע מהעולם. כי מלאה הארץ דעה את ה`, כמים לים מכַסים (ישעיה יא, ט). המטרה האולטימטיבית היא לגלות ששום דבר לא יכול להיות חוץ מהאלוקים, ולכן אף אלטרנטיבה לא הייתה באמת קיימת מעולם. אין זה כך עם צורת הרוע השנייה. כל עוד קיים התחליף האלטרנטיבי לה`, אז מעצם העניין יש בעולם רוע. אפילו אם אף אחד לא מתפתה לצעוד בעקבות היצר הרע הזה, וכולם ממוקדים במטרתם לשאוף להתקרב לאלוקים, בכל זאת, עצם קיומה של אלטרנטיבה מונע את התגלות מציאות ה` בכל מקום. תמיד קיימת כביכול האפשרות לבחור במשהו אחר על פני האלוקים, חלילה. משום כך, קורא ה` בהתייחס לעמלק: אין כסאי שלם עד שיימחה שמו של עמלק כולו (שמות יז, טז, רשי). לא יוכל להיות גילוי שלם של ה`, כל עוד מתחזה האלטרנטיבה למציאות אפשרית. מְחִייתה המושלמת היא תנאי מוקדם לתיקון העולם. אבל זה עדיין לא מספיק. אם שני אנשים פותחים בדו-קרב והאחד הורג את השני, האם נוכל לומר שהאדם המובס לא היה קיים מעולם? אמנם, כעת רק המנצח נותר, אבל הוא בשום פנים ואופן לא יחיד ומיוחד. בדומה לכך, מושג המתאר את האלוקים כמנצח הוא עדיין רחוק מאוד מהחזון של ה` אחד - אחדותו המושלמת של האלוקים, שאותה אנו כמהים לחוות. לא מספיק להראות שה` הכי חזק. גם לא מספיק להפגין שבשלב זה אף אחד לא נשאר על הבמה חוץ מהאלוקים. המטרה האולטימטיבית היא לגלות ששום דבר לא יכול להיות חוץ מהאלוקים, ולכן אף אלטרנטיבה לא הייתה באמת קיימת מעולם. חייבים לראות את ה` כמהות הקיום הייחודית. מטרה על כדור איך נוכל להגשים זאת? בואו נחזור לדרך הדמיונית שלנו. תיארנו את הצורה הראשונה של הרוע כפיתוי המסיט את האדם מהדרך הראשית ומותיר אותו תועה בחוסר מטרה. הצורה השנייה של הרוע תוארה כחץ המצביע לכיוון הלא נכון, מַפנה אל מטרה שנמצאת כביכול בצידו המנוגד של המסלול. הבה נצעד כברת דרך עם מי שפונה בעקבות התמרור המטעה. על פני שטח דו-ממדי, כל עוד נצעד לכיוון ההפוך, נתרחק בהתמדה מהמטרה האמיתית. כל צעד ירחיב יותר את הפער בינינו לבין המטרה. אבל אם נצעד על פני כדור, כל צעד בכיוון ההפוך ירחיק אותנו יותר מן המטרה - עד שבסופו של דבר נגיע אליה! אופיו המיוחד של שטח הכדור משמעותו שאין כיוון שמוליך באופן סופי ומוחלט הרחק מן המטרה. כן, ישנם כיוונים שנראה כאילו הם פונים לעבר השני, אך גם אלה יביאו בסופו של דבר את ההלך אל המטרה האמיתית. השוני הבסיסי בין הדרכים המנוגדות על פני הכדור, מונח בהשפעתן על ההלך. אם האדם בוחר לצעוד בדרך הישירה, הוא יגיע ליעדו מהר ובקלות רבה יחסית, תוך מודעות וביטחון מתמיד במטרת המסע. אין זה כך עם מי שבוחר לצעוד בדרך ההפוכה. עבורו, מדובר במסע ארוך וקשה שקשייו מורכבים מהמטרה-כביכול שלעברה נראה שמובילה אותו דרכו. אבל, כאשר מרחיק האדם את עצמו עד לנקודה הרחוקה ביותר מה` ומדרכיו... אז הוא חוזר ומוצא את האלוקים. כמו שאמר המלך דוד: אנה אלך מרוחך, ואנה מפניך אברח? אם אסק שמים, שם אתה. ואציע שאול, הנֶּךָּ (תהלים קלט, ז-ח). אם האדם עוסק ברדיפה אחר מטרה מסולפת - בין אם במסווה אלוהי או מתוך יהירות מופרזת - הוא צריך להגיע בסופו של דבר להכרה שהמטרות אליהן שאף חסרות משמעות. אם כן, תוצאתו הסופית של המסע הארוך-ארוך הזה, היא אין עוד מלבדו, אפס זולתו. באותם מקרים שבהם מסרב המחפש להכיר באיוולת מטרותיו, כל אלה הצועדים קדימה בעקבותיו על הנתיב אותו התווה, ייראו במפלתו. עבורם, לכל הפחות, תתגלה יד ה` בבירור, והם יוכלו לראות ולהבין שה` כל יכול. גם המסע העקר עצמו היה שווה אחרי הכל, בגלל האופי המאלף שקיבל בסופו של דבר. היפוך בסקאלה הלאומית שתי קטגוריות הרוע קיימות לא רק בהתייחס לדרך שבה היצר הרע מתגלה בכל אדם ואדם, אלא גם בהתייחס לאופיין וטבען של האומות שקמות על עם ישראל, כשכל אחת מהן מגלמת היבט שונה של רוע. שניים מאויבי ישראל העמידו את עצמם במיוחד נגד האלוקים: עמלק ובלעם, כל אחד מהם מייצג את הסוג השני של הרוע בפורמט הלאומי. בלעם לא התעלם בפשטות מה` ומרצונו, כמו שעשה פרעה באומרו מי ה`?, אלא השתמש בחוכמתו ויצירתיותו כדי לנסות לאלץ את ה` לעשות את רצונו בלעם היה נביא גדול, מקביל למשה במתת הנבואה שלו. המדרש מגלה אפילו כמה אספקטים בנבואת בלעם שעלו על נבואתו של משה. בלעם לא התעלם בפשטות מה` ומרצונו, כמו שעשה פרעה באומרו מי ה`?, אלא השתמש בחוכמתו ויצירתיותו כדי לנסות לאלץ את ה` לעשות את רצונו: הוא הקריב קרבנות כדי ליצור משקל נגד לקרבנות האבות. הוא יצא לקלל את ישראל בתכונה שבה התברכו - בקול יעקב, כוח הדיבור. אילו השתבשה תוכניתו של בלעם ותו לא, הוא עדיין היה נשאר במידת-מה בגדר מנצח - הוא הצליח לעמוד כביכול מול ה`, עשה ככל יכולתו כדי לכופף את ידו, והפסיד. יש ניצחון מסוים בתבוסה כזאת - אלא אם כן יתגלה בבירור שהוא מעולם לא הצליח לקום מול ישראל, ושקללותיו היו בעצם ברכות. מהרגע שהן התהפכו בצורה כזאת, נוכל לדעת מה היה בדעתו לקלל רק מתוך בחינת תוכן הברכות. ואמנם, הקללה שבלעם התכוון לכוון אל קדושת בתי התפילה היהודיים התהפכה למה טובו אהליך יעקב..., פסוק שאנו אומרים בתחילת תפילת שחרית, ופותחים בו את עבודת ה` היומית שלנו. למדנו להכיר את ההיפוך הראשון: ויהפוך ה` אלוקיך לך את הקללה לברכה, כי אהבך ה` אלוקיך. מורשת עמלק האויב השני שהתייצב מול האלוקים היה עמלק. התנגדותו לא הייתה במישור האינטלקטואלי-רוחני כמו זו של בלעם. תכונתו הייתה דווקא עזות ועקשנות, מעשה של הקרבה עצמית אמיתית, עמידה יהירה מול ה` וישראל עַמו. אמת, הוא ידע ש`ייכווה מהאמבטיה הרותחת` שלתוכה קפץ - כפי שמתאר רשי את מעשהו הפזיז שהסתיים בתבוסתו במלחמה - אבל יחד עם זאת, הוא יַראה לעולם: ניתן להתריס בפני ה`. הוא יוכיח שהוא, עמלק, לא קיים בגלל האלוקים אלא למרות האלוקים. אם ה` יגביל את גמולו של עמלק לכוויה מהאמבטיה הרותחת בלבד, ייצא מכך שבמידה מסוימת עמלק צדק. כביכול יש דרך חלופית, נגד ה` ולמרות ה`. מה שצריך כדי למנוע זאת, זו דרך שבה מאמציו של עמלק בעצמם וכשלעצמם, לא רק שלא יצליחו למנוע את עם ישראל מלהמשיך בדרכו לקשר אלוקי, אלא דווקא יקדמו את עם ישראל לעבר מטרתו! הדינמיקה הזו התגלתה לראשונה בונהפוך הוא של פורים, תחילת נפילתו של עמלק. המן לא הובס - ולא יכול היה להיות מובס - אלא באותו חודש ויום שהוא עצמו ייעד למפלת ישראל. אלמלא היה הוא עצמו בוחר לגזור גזירה על עם ישראל, הוא לעולם לא היה מנוצח. המזימה שעלתה בראשו בכדי להעניק לעצמו את המגע הסופי של מלכות ותהילה, הפכה למקל שבסופו של דבר הפיל אותו. העץ שהכין לתליית מרדכי הפך לגרדום שעליו נתלה הוא עצמו... וכן הלאה, לאורך המגילה כולה. המן עצמו הביא לחורבנו המוחלט, יותר משעשתה זאת אסתר. זוהי מהות תהליך ההיפוך: המסגרת והתוכן נשארים כפי שתוכננו מלכתחילה; הכיוון הוא זה שמתהפך. כך, אותן נסיבות מביאות לתוצאות הפוכות. ניצחונות נגד עמלק הם חסרי ערך; ואם נדייק יותר, הם הפסדים אמיתיים. האמצעי היחיד שיכול להיות אפקטיבי הוא זה של ונהפוך הוא. בסופה של דרך החיים הרמחל (רבי חיים לוצאטו), בספרו דעת תבונות, מרחיב בנושא שתי הדרכים להגיע להכרה באלוקים. אילו התגבר אדם הראשון על הפיתוי הראשוני שלו ולא אכל מעץ הדעת, הוא היה יכול לצעוד בדרך הישירה שמובילה בגלוי אל האלוקים. אך הוא נכשל, ובמקום זה עליו לצעוד בנתיב הארוך, להתנסות בחטא, כאב, צער ומוות. בכל זאת, גם הדרך הזו מובילה בסופו של דבר לאותה נקודה, של הכרה באחדות ה`. ההתגלות הזאת תגיע רק באחרית הימים; עד אז ישקע האדם עמוק יותר ויותר בביצת החטאים והסבל (אם נשתמש באנלוגיה המתארת אדם הצועד על דרך - הוא לא יבחין באמת המוחלטת עד שיפנה בעיקול הדרך האחרון). עד אז, תמיד ייראה כאילו הוא צועד בכיוון ההפוך, מרחיק עצמו בהתמדה מתכלית החיים שהיא הכרה בה`. אם נעמיק לחשוב על הרעיון הזה של הרמחל, נרכוש הבנה נוספת לגבי עיתוי חג הפורים, שחל בחודש האחרון של השנה העברית. אם חודש הניצחון והגאולה של עם ישראל הוא ניסן, הראשון בחודשי השנה (ראש חודשים), אז אדר נראה כמו העקב-אכילס של החודשים. משה החל את מנהיגותו בחודש ניסן וסיים אותה ארבעים שנה לאחר מכן, באדר. נס הפורים התרחש לקראת סופה של תקופת הכתובים - והוא היה האחרון שהוכנס אל התנך. תקופה זאת מכונה איילת השחר - חלקו החשוך ביותר של הלילה. העיקול האחרון בדרך החשוכה. אבל, ברגע שבו אנו מגיעים אל הנקודה הרחוקה ביותר מהאור, אז אנחנו מתחילים להבחין בזהרורים העולים ובוקעים מאותו מקור-אור שהאמנו שהותרנו מאחור. אנחנו מבינים שדברי ימי העולם, במורכבותם ובנתיביהם המפותלים עד כדי ייאוש, הם למעשה דרך אחת שפונה לעבר קבלה עולמית של ה` אחד ושמו אחד, נוכחותו הכל יכולה והכוללת של האלוקים. ריבוי הדרכים הנראה-לעין, הוא רק תפיסה שטחית ולא נכונה, תוצאה של הראייה המוגבלת והדו-ממדית שלנו. אבל בפורים, אנחנו מתעלים מעבר להבנה המצומצמת של מוחותינו, ולרגע קצר מבינים שברוך מרדכי והיפוכו ארור המן הם למעשה היינו הך. שתי דרכים מנוגדות לעבר יעד אחד!