איזו זכות יש לאלוקים לשפוט אותנו?

לא גדלתי בבית דתי, אבל היינו הולכים לבית כנסת בראש השנה וביום כיפור. אני זוכר שנה אחת בראש-השנה, שהרב קם ואמר, אנחנו עומדים לפתוח את ארון הקודש. נהוג שהקהל עומד כשהארון פתוח, אבל הוא יהיה פתוח במשך זמן מה. אז מי שעייף, יכול לשבת. חשבתי לעצמי, אני מגיע לכאן רק פעמיים בשנה, ואם עמידה וקצת סבל יכפרו על העברות שלי, אז למה לא לעמוד כמה שצריך? כשפתחו את הארון, כולם נעמדו ואז כולם התיישבו. הייתי היחיד שנשאר לעמוד. חשבתי לעצמי, כמה זמן זה כבר יכול לקחת, חמש דקות, עשר דקות? עמדתי שם מתוך כאבים במשך שעה וחצי, חושב לעצמי לכל דבר יש מחיר. מה עוד יכולתי לעשות כדי לשכך את כעסו של אלוקים ולהינצל מהמשפט שלו? למחרת, בבית הספר, ילד אחד עבר לידי ופלט: היית חייב לעמוד כל הזמן?! הוא לא דיבר אתי במשך כל השנה. אחר כך התברר לי שהוא ישב מאחוריי בבית הכנסת, ובמשך כל הזמן הזה היו לו רגשות אשמה נוראיים, על זה שהוא יושב כשאני ממשיך לעמוד. למעשה, אצל אנשים רבים מצטייר ראש השנה בדמות של רגשות אשמה וייסורים. בנעוריי, התרעמתי הרבה פעמים על אלוקים, בייחוד בסביבות ראש השנה, יום הדין. קול קטן אומר, תאכל את זה - רק נגיסה אחת! חשבתי, מי זה אלוקים, שהוא ישפוט אותי? יש לאלוקים בכלל יצר רע שדוחף אותו לעשות מעשים שליליים והרסניים, שאיתו הוא צריך להתמודד מדי יום? האם אלוקים חי בעולם העלוב הזה, שבו אנשים מוכנים לעשות מעשים שלא ייאמנו כדי להרוויח כסף, ושבו עיתונים עם תמונות-שער של דוגמניות לבושות-למחצה מעטרים את דוכני הקופות בכל סופרמרקט? לא. לה` אין יצר רע. רק אנחנו צריכים להתמודד עם הכוח הפנימי העוין הזה. יצר הרע הוא מושג יהודי עמוק. בכל אחד מאיתנו קיים אויב פנימי שמנסה למנוע אותנו מלעשות את הדבר הנכון. מה שכל כך מפתה ביצר הרע הזה הוא, שאנחנו חושבים שמי שמדבר איתנו הוא האני הפנימי האמיתי שלנו. קחו לדוגמא דיאטה. בדרך כלל מי שמתחיל לעשות דיאטה שומע מין קול קטן שאומר, תאכל את זה, תאכל את זה - רק נגיסה אחת! בכל אופן, זה מה שקורה אצלי. וכשאני מנסה להתחיל להתעמל בבוקר, אותו קול פנימי קורא, הבוקר אתה מוכרח לנוח כדי שתוכל להתעמל טוב יותר מחר. נשמע מוכר? ברגע שאנחנו מחליטים לעשות משהו חיובי, הקול הקטן מנסה לגרום לנו לעשות בדיוק את ההפך ממה שאנחנו רוצים באמת לעשות. כוח נגדי שווה כשהתקדמתי בלימודי היהדות שלי, הייתי המום לגלות עד כמה יצר הרע מוחשי. זה כאילו שכולנו מתמודדים עם פיצול אישיות. מצד אחד, יש בנו נטייה לעשות טוב (מה שהמסורת התורנית מכנה `יצר הטוב`), ומצד שני יש לנו נטייה לכיוון הנגדי, לעשות את מה שלא טוב. כוחו של יצר הרע, האויב הפנימי שלנו, מדהים. התורה אומרת שהיצר הרע מגביר את כוחו עם כל יום שחולף. זאת אומרת שלא נהיה לנו `קל יותר עם הזמן` להילחם בו, וברגע שאנחנו נלחמים בו, הוא מעדכן ומחדש את עצמו. כך, הטקטיקות שבהן השתמש כדי להכשיל אותנו אתמול, שונות לחלוטין מאלה שבהן ישתמש היום. לכן מזהירים אותנו חכמינו זל שאם לא עכשיו, אימתי? במילים אחרות, טועה מי שמניח שיוכל להצליח יותר מחר, כי מחר היצר הרע שלו יהיה חזק יותר והניסיון קשה יותר. התלמוד מלמד שברגע שה` נותן לנו מצווה, היא יוצרת למעשה יצר-רע משל עצמה נגד קיומה. לכן, ברגע שאנחנו מצווים לעשות משהו, אנחנו מושפעים בו זמנית בתאווה לא לעשות את זה. אנשים רבים מאמינים שהתורה מנסה לסלק את הדחפים שלנו, אבל האמת היא הפוכה. התורה שואפת לשמר ולדרבן את הדחפים שלנו ואז ללמד אותנו כיצד למצות את מלוא הפוטנציאל שלהם. ההתמודדות מול היצר הרע היא משמעותית ומתמדת. ואחרי כל זה, אנחנו לא יכולים אלא לתהות באיזו זכות ה` דן אותנו - הרי הוא ברא אותנו כמו שאנחנו, והוא הניח אותנו בעולם מפתה ומתעה. לי, זה לא נשמע הוגן. האצלת סמכות, לא רגשות אשמה בעוד שהרעיון הזה נשמע אפיקורסי, הוא למעשה הנקודה שבגללה אמר אדם הראשון לאלוקים רק רגע, זה משחק מכור! היית מוכרח לשים את העץ באמצע הגן, במקום שבו אני יכול לראות אותו ולהתפתות ממנו בכל פעם שאני עובר? למעשה, עד שאמרת לי לא לאכול ממנו, אפילו לא שמתי לב אליו! ואז בראת את הנחש המפתה שידיח אותנו לאכול ממנו! תארו לעצמכם שאתם מוציאים אלפי שקלים על מחשב חדש, מעמידים אותו באמצע החדר של הבן שלכם ואומרים לו שלא יעז לגעת בו. ואז, אתם משלמים לאחיו הקטן כדי שינסה לגרום לו להדליק אותו. וברגע שהוא נכנע לפיתוי אתם נכנסים, תופסים אותו, ומענישים אותו. נראה כאילו האלוקים יושב במקדש השמימי שלו, בעוד שאנחנו כאן למטה על הארץ, נאבקים ביצר הרע ובכל הסחות הדעת שבאות להדיח אותנו. ואז, אנחנו נעמדים לפני האלוקים בראש השנה ומחכים שידון אותנו. איזו זכות יש לאלוקים לשפוט אותנו? נוסיף לזה את חוסר הצדק לכאורה לפי העיקרון התורני שאומר אל תדון את חברך עד שתגיע למקומו. אז איך ה` יכול לשפוט אותנו אם הוא אף פעם לא עמד במקומנו? אילו ידעו אנשים את האמת על ראש השנה, הם היו מחכים לו בכיליון עיניים במקום להיחרד ממנו. הרעיון היהודי של דין אינו כזה של רגשות אשמה או סבל, אלא של רחמים, האצלת סמכות ושינוי. זה לא העניין, שאלוקים חושב שהוא היה עושה את זה טוב יותר; זה עניין של לדעת בעצמנו שאנחנו היינו יכולים לעשות את זה טוב יותר. והבחינה של ה` באמת עוזרת לנו לעשות את זה. בראש השנה ה` קובע אילו אמצעים צריכים להינקט כדי להחזיר אותנו למסילה. ראש השנה, למרות שמתייחסים אליו כאל יום של משפט, הוא למעשה סקירה שנתית, מעין `ספירת מלאי`. המילה `דין` כפי שהיא נתפסת בעינינו, שונה מההרגשה האמיתית של היום הזה, משום שהמוטיב המרכזי של ראש השנה הוא הביטוי הרחום של ה` באבינו מלכנו. אם כן, אולי היה נכון יותר לקרוא לראש השנה יום הסקירה. חשבו על ראש השנה כעל יום הערכת ביצועים בעבודה. בוס לא שופט את העובדים שלו באמירה, ובכן, אני הייתי יכול לעשות את זה טוב יותר בעצמי ולכן אתם מפוטרים. בדרך כלל מחליטים להעסיק עובדים דווקא משום שהמעסיק לא יכול לעשות בעצמו את מה שהעובדים יכולים לעשות. כך, גם הבחינה וההערכה שה` עורך לנו בראש השנה אינן שפיטה של מי אנחנו בתור אנשים. זוהי הערכה רחומה של מה עשינו וכיצד ניצלנו את הפוטנציאל שלנו במשך השנה. על פי זה, ה` קובע אילו אמצעים צריכים להינקט כדי להחזיר אותנו למסלול, כדי שנממש את הפוטנציאל הגלום בנו. אם ה` שופט בכלל, הוא עושה את זה מתוך כבוד ואהבה כלפינו; מתוך רגישות אדירה והתחשבות בנסיבות שהוא העמיד בפנינו. לצחוק עם העבריינים? אילו ראש השנה היה יום של דין אז היינו פשוט מסווגים כחוטאים. אבל ראש השנה הוא באמת סקירה שנתית, שבה ה` שוקל את מעשינו וביצוענו על בסיס הפוטנציאל שלנו, ואז השאלה היא באמת אם הצלחנו או נכשלנו. לרוב בני האדם הרבה יותר קשה להסתדר עם `להיות לוּזר` מאשר עם `להיות חוטא`. למעשה, אנחנו חיים בחברה שבה החוטאים אפופי זוהר ותהילה. שיר מפורסם של בילי ג`ואל, מתאר היטב חלק ניכר מהחברה שלנו: אומרים שיש גן עדן לאלה שיחכו, אומרים שהוא טוב יותר אבל אני אומר שהוא לא, אני מעדיף לצחוק עם החוטאים מאשר לבכות עם הקדושים. לחוטאים הרבה יותר כייף... בצעירותי, הייתה הפרדה ברורה בין הרעים לטובים, ואנשים תמיד שיבחו והריעו לטובים. היום, יש סרטים שמשכנעים אותנו להריע דווקא לרעים. אנחנו מעריצים את מי שמנסה להוציא לפועל שוד בהיקף מדהים. אנחנו מתלהבים מהתכנון, החשיבה, ההחלטות והאומץ. ואנחנו מקווים שהוא יצליח לבצע את זממו. להיות חוטא זה להיות `מאצ`ו` ו`אִין`. בעיני רבים להיות חוטא איום זה מקסים, אבל בעיני התורה זה אומר שאתה לוּזר; כישלון קיומי. התורה, בכל אופן, מנסה לא רק לשמור עלינו שלא נהפוך לחוטאים. היא גם שומרת עלינו שלא נהייה לוּזרים. באהבתו וברוב רחמיו, שילב ה` במחזור השנה סקירה שנתית להעריך ולאמוד את ביצועינו. זה אמור להיות זמן מחזק ומאציל סמכות. ראש השנה לא אמור לדכא אותנו או לעורר בנו כעס כלפי האלוקים בגלל שהוא שיפוטי. ה` לא מחפש אותנו. הוא יודע שהוא ברא אותנו עם המון קונפליקטים פנימיים והכניס אותנו לעולם מלא אתגרים וקשיים. הסקירה השנתית נועדה רק לעזור לנו להגיע לביצועים האישיים האופטימאליים שלנו ולהגן עלינו שלא נהפוך לכישלונות, כאשר אלוקים בוחן ומעריך אותנו בחמלה, אמפתיה ומחילה. ראש השנה עוסק באמת בהתחברות למה שאנחנו צריכים לעשות בשנה זו כדי לממש את הפוטנציאל שלנו. איזו הזדמנות!