פנינים וסיפורים לשולחן שבת - פרשת מקץ

פרשת מקץ נקראת בדרך כלל, בשבת חנוכה, וחכמי ישראל מצאו קשר בין תוכן הפרשה לנס חנוכה ולמאורעות ההיסטוריים הקשורים בחג החנוכה. פרשתנו מתחילה במילים: ויהי מקץ שנתיים ימים (מא, א`), וחכמינו זל אמרו: אין ויהי אלא לשון צער. ואכן, תחילת הפרשה טבועה בחותם של צער גדול ונוקב: צערו של יעקב על אבדן בנו האהוב, צערו של יוסף הנמק בבית האסורים במצרים על לא עוול בכפו, וגם צער האחים המתייסרים, בוודאי, בשל צער אביהם הזקן. וסופה של הפרשה מרמז על סיום מוצלח של הדראמה המתחוללת במשפחת יעקב: יוסף, המשנה למלך במצרים, מסב עם האחים במשתה מפואר, שבו מחלק לכל אחד מהם תשורות נאות, והמילים המסיימות את הפרשה הן: עלו לשלום אל אביכם (מד, יז)- רמז לבאות. ואף בנס חנוכה אנו צופים בתהליך דומה. בתחילה נתונים היהודים בעול של גזירות שמד קשות, וצריהם זוממים להשכיחם תורתך והעבירם מחוקי רצונך. אך בסופו של דבר זוכים נושאי מרד החשמונאים לניצחון מופלא על אויביהם ולחידוש עצמאות ישראל בארצו. ויקרא פרעה שם יוסף צפנת פענח... (מא, מה) מבאר רשי: צפנת פענח, מפרש הצפונות. אם כן- שאל הצדיק רבי יהודה לייב אלתר מגור, בעל השפת אמת- היה יוסף צריך להיקרא פענח צפונות? אלא- תירץ הרבי- יוסף זכה למידה נפלאה זו של גילוי הנסתרות מפני שהיה מצניע עצמו מאוד, ומסתיר את צדקתו מפני הבריות. משום כך נקרא יוסף: צפנת פענח. צפנת- משום שהיה מצפין את עצמו. פענח- זכה לפענח תעלומות.