לחוש באין סוף

הקבלה עוסקת בהבנת האלוקים. דבר שמביא בעקבותיו פרדוקס גדול, משום שכיצד אנחנו - המוגבלים - יכולים להבין את האלוקים - הבלתי מוגבל? הקבלה מתארת את האלוקים כאין סוף. בשפה המדוברת התרגלנו להשתמש במושג אינסוף, בהתייחס לדברים אדירים בגודלם, או בלתי ניתנים למנייה. אבל ההגדרה האמיתית של אין סוף היא - בלתי מוגבל או חסר פרמטרים. בדיוק כפי שאנו זקוקים לגבולות בהם נוכל להיאחז, כאשר אנחנו רוצים לתפוס חפץ כלשהו בידינו, כך גם בתפישה שכלית של מושגים - על מנת להבין מושג מופשט, עלינו להבין מהם תחומי אותו רעיון וגבולותיו, על מנת שיהוו עבורנו נקודות התייחסות. כך זה פועל כאשר אנחנו מגדירים משהו, שיש לנו את המידע לגבי הפרמטרים השונים שלו, ולכן אנחנו מסוגלים לתפוש ולהבין אותו. (הגדרה היא מעין גדר - גבול, שתוחם רעיון. כל מה שנמצא בתוך הגדר כלול ברעיון, ומה שמחוצה לה, אינו שייך אליו). בהירותה של תמונה תלויה בחדות הניגודים בין הגבולות הפנימיים שבתוכה. כשאני רוצה לתאר אדם, אני מציין את הנקודות המבדילות בינו לבין האחרים. כשאני אומר הוא גבוה, אני באמת מתכוון להגיד שהוא יותר גבוה מרוב האחרים. האלוקים מכונה בל תכלית - הוא אינו מוגבל בשום דרך שהיא. משמעות הדברים, אינה רק שכוחותיו אינם מוגבלים בשום אופן שהוא, אלא, עמוק מכך, שאיננו יכולים להשוות את האלוקים לכל ידע או חוויה המוכרים לאנושות. לתאר את הבלתי ניתן לתיאור כשילד מבקש שנתאר עבורו דבש, אנחנו יכולים להתייחס למתיקותו של הסוכר, לצבע של טוסט שחום ולמרקם של סירופ, ולבקש ממנו לנסות לדמיין את הכול ביחד. אבל כשילד מבקש שנסביר לו את הפוליטיקה שבמערכות היחסים במקום העבודה שלנו, יש לנו קושי גדול במציאת הדימויים המתאימים, משום שלמערכות יחסים רגשיות אין מקבילה של ממש בעולמו של הילד. אותו דבר נכון גם לגבי מהותו של האלוקים. אין כמות של השוואה, המחשה או הדמיה, שיוכלו להביא את מציאותו קרוב יותר להבנתנו. הוא פשוט אין סוף, נקודה. האם אנחנו מאמצים את התפישה, שהשכל האנושי הוא כלי חסר ערך? אם כך, מה אנחנו לומדים בקבלה? האם אנחנו מאמצים את התפישה, שהשכל האנושי הוא כלי חסר ערך בבואנו ליצור קשר עם האלוקים? או שההתקשרות לאלוקים, היא רק מצב רגשי טרנסנדנטאלי של ביטול עצמי ופתיחות ליקום? לא. לא יתכן שלמוח האנושי - מוחו של היצור החשוב ביותר, שנברא בצלם אלוקים - אין תפקיד בניסיוננו ליצור קשר עם מי שברא אותנו! עולם הבינה התשובה היא, שבעוד שהאלוקים עצמו הוא אין סוף, הוא ברא שטח של אינטראקציה בינו לבין האנושות. שטח, שלמעננו נקבע כתחום ומוגדר. תחום זה נקרא הנהגה - וזהו התחום שבו אנחנו יכולים להשתמש בהבנתנו ובידע שלנו. אבל האם תחום זה חסר משמעות מבחינת האינסוף? האם הוא נברא רק עבורנו, על מנת להעסיק את מוחותינו בפעולה, מכיוון שממילא לעולם לא נוכל לתפוש את הדבר האמיתי? הבה נציג שני מצבים מנוגדים, שאולי יצליחו להאיר את הדברים ולספק תשובה. אדם בוגר מבקר בבית חברו, שביקש ממנו לעשות עבורו בייביסיטר. לאותו אדם יש מעט מאוד במשותף עם הילד, אך בכל זאת הוא צריך להעסיק אותו איכשהו (נגיד שהטלוויזיה מקולקלת). הוא ממציא משחק בגולות ויושב ומשחק איתו. בכך, עוזב המבוגר לחלוטין את עולם המבוגרים ונכנס אל תוך עולם הילדות. שנים מאוחר יותר, כשהילד ייזכר באותו מקרה, הוא עשוי לראות בו דוגמא לטוב ליבו של מבוגר. אבל שום דבר באותו משחק לא שיקף עבורו את עולמו וערכיו של הבוגר. עכשיו, בואו נחשוב על מקרה אחר. מבוגר נכנס לתוך בית ספר יסודי, שבו יחנך את הילדים לאחריות, כבוד וצדק. אבל אלו הם מושגים מופשטים וחסרי משמעות עבור אותם ילדים. לכן, הוא קובע כללים אחדים: יש ללבוש תלבושת אחידה - חולצות לבנות ועניבות, ועל הילד לעמוד בהיקפים מסוימים של שיעורי בית. כשהילד יגדל, הוא יבין את הערכים הפנימיים שהוטמנו בתוך אותם כללים. מדובר בכללים ספציפיים ובמציאויות גשמיות, שאליהן מוחו של הילד יכול להתייחס. ועדיין, בתוך אותם חוקים, טמונים עקרונות מופשטים, שהילד אמור ללמוד. כשהילד יגדל, הוא יבין את הערכים הפנימיים שהוטמנו בתוך אותם כללים. כך הדברים בהנהגה השמימית - שרעיונותיה העמוקים טמונים בתוך הכללים והדינים שבתורה. עבורנו, מצוות התורה הן חוקים ותכתיבים. בכך שהן מוגבלות ומוחשיות, ניתן לתפוש אותן. אבל עדיין, הנשמה שלהן היא אלוקית. לימוד, ציות והבנה של הנהגה זו, מאפשרים לנו לפתח בהדרגה תחושה כלשהי של הרצון האלוקי. זהו תוכנה של הקבלה. הקבלה שואפת להבנת ההנהגה האלוקית, להבדיל מהבנת האלוקים עצמו. ועדיין, מתוך כך שנגיע לרבדים העמוקים יותר של ההנהגה, נצליח גם לתפוש מעין בבואה של הקבה בעצמו.