האני האמיתי: אנחנו לא המחשבות, הרגשות והגוף שלנו

אילו היה ה` שמש, כל אחד מאיתנו היה קרן של אורו האלוקי. הרב אריה קפלן מסביר באחד מספריו שבכדי שנצליח לחוש באמת העוצמתית הזאת, אנחנו מוכרחים ללמוד לשחרר את האני הפנימי שלנו מכבלי המלכודות החיצוניות. במלים אחרות: אנחנו צריכים להתחבר לנשמה שלנו כחלק נפרד מהאישיות שלנו, מחשבותינו ותחושותינו. מטרת שחרור העצמיות מהמלכודות החיצוניות, היא להבין שאנחנו לא המחשבות שלנו, הרגשות שלנו, הגוף שלנו, הכסף שלנו, הקריירה שלנו או הרכוש שלנו. כל הדברים הללו הם אמנם חלק מהאישיות החיצונית, אבל לא חלק מהאני הפנימי. אנחנו צריכים להישאר אנחנו, גם אם נאבד, חלילה, את כל הדברים האלה. אנשים רבים חוששים שאילו יופשטו מאותם דברים חיצוניים, הם לא יהיו שווים דבר. אנחנו לא המחשבות שלנו, הרגשות שלנו, הגוף שלנו, הכסף שלנו, הקריירה שלנו או הרכוש שלנו. יש סצינה חזקה בספרו של ויקטור פרנקל, האדם מחפש משמעות, שבו מתאר המחבר כיצד היו הנאצים מעמידים בשורה יהודים כדי לבחור מי ילך לתאי הגזים ומי ילך למחנות העבודה. קצין נאצי היה עומד מול השורה, מרים את ידו הכפופה במרפקה, ובתנועת אצבע אחת מצביע בפשטות שמאלה, ימינה, שמאלה, ימינה. אצבע קטנה אחת קובעת אם יחיה האדם או ימות. פרנקל נשלח לחדר עם אחרים, שם ציוו עליהם: להתפשט, להסיר את כל הבגדים ולהשליך לערימה במרכז החדר בתוך שתי דקות! האסירים היהודים התפשטו בהיסטריה והשליכו את בגדיהם לערימה המרכזית, כשהם חוששים שלא יספיקו וייהרגו. כל מה שנותר להם הוא ישותם העירומה. פרנקל, לעומת זאת, עמד כשהוא עדיין אוחז בכתבים שתיעדו את מחקר חייו. המטמון הזה אצר את כל מה שהצליח אי פעם להשיג במחקרו הפילוסופי. הוא ניגש לקצין הגרמני, בעודו לופת את הנכס היקר, וניסה להסביר שהדפים שלו אינם שווים כלום לנאצים. בתחילה נראה היה שהקצין מקשיב בהתחשבות, אבל אז הוא צעק: זרוק את זה לערמה! פרנקל התעקש בטירוף: אתה לא מבין. זאת עבודת חיי! בשבילכם זאת סתם חתיכת נייר חסרת משמעות. אבל הנאצי רק ענה: תזרוק את זה לערימה! פרנקל ציית לפקודה. גם הוא נותר במערומיו. כל מה שנותר לו היה הוא עצמו. תארו לעצמכם את טרגדיית האובדן שלו. אבל, תארו לעצמכם גם את פוטנציאל הצמיחה הרוחנית שיכלו להשיג אלה שעברו את אותו הניסיון. לפעמים, התנסות כואבת מאוד מזַמנת לנו התעלות רוחנית אדירה. פרנקל מתייחס למושג הזה בספרו, כשהוא מספר כמה רבים האנשים במחנות הריכוז שהפכו להיות רוחניים באופן בולט. אלה שהיו יותר דתיים וקשורים לרוחניות, מסביר פרנקל, שרדו זמן רב יותר מאלה שהיו גדולים מבחינה גופנית, אבל חסרו את החוסן הפנימי. פרנקל כותב שלאחר שכולם התפשטו, נתנו להם הנאצים מדים של מחנה ריכוז, שנלבשו קודם על ידי בני אדם שהומתו בתאי הגזים. כשלבש פרנקל את מדי האסירים הקרועים והמלוכלכים, הוא הכניס את ידו לכיס ומצא שם חתיכת נייר. הוא הוציא אותה וראה שכתובה שם קריאת שמע, ההצהרה היומיומית היהודית שהאלוקים הוא אחד ויחיד ואין מציאות אחרת בלתו. חתיכת נייר קטנה זו, מתוך סידור התפילה שיהודי אחר הצליח לשמור, הייתה התמורה שבה זכה פרנקל בעד אוסף כתביו. פרנקל הבין שכאשר ויתר על עבודת חייו, הוא קיבל את קריאת השמע. לי זה אומר, שכאשר הופשט פרנקל מאישיותו החיצונית ונותר להתעמת עם נשמתו החשופה, הוא היה מסוגל לגלות את זהותו האמיתית - הזדהות עם מקור כל הערך העצמי - האלוקים הנצחי, האחד והיחיד. ואת הקשר הזה אף אחד לא יכול לקחת ממך. שחרור האני מהגלות הנשמה שלנו אבודה באגו ולמעשה נמצאת בגלות אז בעצם, מי אנחנו? האם אנחנו העבודה שלנו או הנשמות הנצחיות? אם אנחנו חוששים שלא נהיה שווים אם נופרד מהאישיות שלנו, אז אנחנו נמצאים במצב של גלות רוחנית. אם תמיד הגדרנו את עצמנו במושגים של - הקריירה שלנו, הרכוש, המעמד החברתי ומה חושבים עלינו האחרים, אז אנחנו לא אנחנו. הנשמה שלנו נמצאת, אם כן, בגלות. אנחנו שבויים בידי מחשבותינו, רגשותינו, גופנו, עושרנו, המעמד החברתי שלנו, וכל דבר אחר שבונה את האישיות הארעית שלנו. הנשמה אבודה באגו, ואנו מתנכרים לאישיות האמיתית שלנו שמחוברת לנצח אל האלוקים. מטרת היהדות - בין אם זה על ידי לימוד תורה, מחשבה ומוסר, תפילה או שמירת מצוות - היא לשחרר את הנשמה מגלותה, להעניק לנו כלים לשחרר את עצמנו מאותם כבלים הקושרים אותנו לארעיות ולמוות. אנחנו צריכים לשחרר את העצמיות - את האני האינדיבידואלי - ולכוון אותה שוב אל מקורה, האני האולטימטיבי. כשאנחנו עושים זאת, אנחנו חווים את המשמעות המיסטית של הדיבר הראשון שנשמע בהר סיני לפני 3,300 שנים: אנכי ה` אלוקיך, אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים. זו הדרך האמיתית לשחרור רוחני, לשלום פנימי ולהגשמה עצמית. מעוגנים ומרוכזים בה` היהדות מתייחסת לה` כאל צור חיינו - סלע קיומנו. במילים אחרות, אנחנו חזקים ויציבים באמת, רק כשאנחנו מעגנים ומצמידים את עצמנו אל האלוקים - שהוא סלע-האב של כל התודעה. היהדות מלמדת אותנו גם שכל אחד מאיתנו נברא בצלם הא-ל, ושהמטרה שלנו היא עבודתו. במילים אחרות, כל אחד ואחד מאיתנו הוא ביטוי אישי ומיוחד של האלוקים ומשמש צינור ייחודי לגילוי נוכחותו של ה` בעולמנו. זאת מטרתנו והנאתנו העילאית. באופן טבעי, אנחנו רוצים לחוות את האמת של `מי אנחנו`. אנחנו מחפשים קשר לשָלם, לגָדול יותר, מפני שאנחנו מחוברים לשלמות גדולה יותר. המשמעת הרוחנית של חיים על פי המצוות, מאפשרת לנו למרכז ולעגן את העצמיות שלנו אל האלוקים ולחיים של עבודתו. חיים אלו מעניקים לנו יכולת להתנתק ממלכודותיה החיצוניות של האישיות, ולחוש מאוחדים עם האלוקים דרך שמחת עבודתו. גמול נצחי ופנימי כשקיבלו בני ישראל את המצוות מן האלוקים בהר סיני, הם הבינו את ההבדל בין חופש ממשעבד לבין חירות הביטוי העצמי. כשיצאו בני ישראל ממצרים, הם השתחררו משעבוד מצרים, אבל רק כשקיבלו את המצוות, הם זכו בַּחֵירות להיות הם עצמם - ביטוי ייחודי של האלוקים, צינורות לזרימת הנוכחות האלוקית אל תוך העולם. חיי התורה הם עניין של חירות והגשמה עצמית. הם לא עוסקים בשינוי האדם, אלא בלהיות הוא עצמו. חיי התורה הם עניין של חירות והגשמה עצמית. הם לא עוסקים בשינוי האדם, אלא בלהיות הוא עצמו. אפילו כשאנחנו משוחררים מהפרעות או התמכרויות, אנחנו עדיין לא חופשיים להיות לגמרי אנחנו. כדי להיות כל מה שאנחנו יכולים להיות, אנחנו צריכים לדעת קודם מי אנחנו באמת, מהו השורש הנצחי שלנו, מהי המטרה השמימית שלנו ומה תפקידנו בעולם. שמירת המצוות מעניקה לנו את היכולת להתקרב לאלוקים, ולהיות האני האלוקי האמיתי שלנו. בתחילה, אולי נחוש שציות לאלוקים הוא מכביד ומגביל. אולם, למרבה הפלא, כניעה וציות לאלוקים הופכים להיות מקור של יכולת וחירות. על ידי המצוות, אנחנו יכולים לחוות את האלוקים ככוח יסודי בתוכנו, ששואף לבוא לידי ביטוי באמצעותנו. בנקודה זו אנחנו כבר לא מרגישים שהמצוות הן פעולה של ציות, אלא ביטוי חופשי של האני האלוקי הפנימי האמיתי, כאספקט של האלוקים. במילים אחרות, לאחר שנהפוך את רצון האלוקים לרצוננו ונציית, נגיע להבנה שרצונו הוא בעצם מה שאנחנו, בעומק לבנו, באמת רצינו כל הזמן! מכיוון שהרצונות שלנו הם ביטוי והקרנה של רצונו. כל אחד מאיתנו, ביסודו, הוא גילוי ייחודי של נשמת כל הנשמות. קיום המצוות אינו עניין של `איסוף נקודות זכות` שייפרעו לאחר מותנו. הבנה כזאת אולי התאימה לנו בגיל 5; באיזו דרך אחרת יכלו הורינו ומורינו להסביר לנו זאת? אבל, כבוגרים, אנחנו צריכים להבין שמצוות משנות לחלוטין את חוויית החיים שלנו - מעניקות לנו יכולת לחוש מחוברים אל מקור כל החיים, המודעות, החירות והיצירתיות. אנשים רבים מתנגדים לחיים המוקדשים לעבודת הא-ל, כי הם לא מבינים שהאלוקים הוא מקור כל ההוויה, כל הכוחות, כל הערכים והאידיאלים. `עבודת ה` משמעותה לגלם ולהביא לעולם את אהבת הא-ל, את כל החוכמה, הבנה, רחמים, צדק, חסד, יופי, אמת, שלום וכו`. כאשר אנחנו פועלים ברחמים, אנחנו משמשים כלי לגלות את מקור הרחמים כולם. כשאנו פועלים בשכל, אנחנו משמשים כלי לגלות את מקור כל החוכמה. וכשאנו פועלים בצדק, אנחנו משמשים כלי לגלות את מקור כל הצדק. כשאנו הופכים את חיינו לאמצעי למען מטרה, גדולה יותר מעצמנו, אז אנחנו חווים את הנאת המשמעות המוחלטת. אבל, אם נהפוך את חיינו ל`הכל` ולמטרת המטרות בעצמם, אז זה סוף החיים שלנו. המצוות אינן שיטה לזכות בשכר ולחמוק מעונש. הן מבטאות את הישות הרוחנית האמיתית שלנו - מי שאנחנו באמת ומה שאנחנו חלק ממנו - בשפת ההתנהגות האנושית. כשאנו פועלים מתוך חוסר הרמוניה עם המצוות, אנחנו חוסמים את נוכחות הא-ל בעולם. ולהפך - כשאנו פועלים בדרך שמבטאת את האלוקים, אנחנו הופכים להיות צינור לגילוי הנוכחות האלוקית, וכלי להוביל ולמלא את העולם בברכה. העברות שלנו הן בגידה עצמית. לא רק שהן מכשילות ומונעות את גילוי ה` בעולם, הן מונעות אותנו גם מלבטא ולחוות את האני האמיתי שלנו. כל חטא מתבסס על להיות מישהו שאנחנו לא, בין אם אנחנו יודעים זאת ובין אם לאו. לא יענישו אותנו על חטאינו אלא על ידי החטאים שלנו. בהתאם לכך, גם לא נזכה לשכר על המצוות שלנו, אלא על ידי המצוות שלנו. להיות מי שאנחנו, לבטא את חיבורנו לה` - זה גן העדן עצמו.