הגיגים על גב סוס: האם אני גוף או נשמה?

אל תשאלו אותי למה האמנתי שאני יכול לשכנע את עצמי שאני עדיין בחור צעיר. תמיד ניסיתי לחשוב שקו השיער הנסוג, הכרס הצומחת והשיער ההולך ומִדּלל - באים כולם מתזונה לא נכונה. זה שקשה לי לקרוא בלילה בלי תאורה חזקה, זה רק בגלל שכשהייתי ילד הייתי קורא בחדר חשוך, ומשום שאני מסתכל על יותר מדי פאזלים תלת-ממדיים. אבל השבוע גיליתי, שהפלא ופלא... אני כבר לא נער, בשום פנים ואופן (למרות שמבחוץ כבר רואים את זה מזמן). ביליתי שבוע נפלא בחווה, עם קבוצה גדולה של נערי תיכון שלמדו שם יהדות באווירה חווייתית רגועה. טוב, אולי זאת הייתה חוויה מרגיעה בשבילם, אבל בשבילי היא הייתה כמעט ברוטאלית. לא שיחקתי כדורסל מאז שמלאו לי עשרים, ובדרך כלל אני לא נשאר עֵר עד שלוש בבוקר... וקם בשבע, ואני לא משחק כדור-עף עם חבר`ה צעירים שפוצחים בשירה מטורפת בכל פעם שהם זוכים בנקודה (וזה קורה כל כמה שניות). אחרי ארבעה ימים בעונש הזה, הבנתי שאני כבר לא בחור. טיפסתי באופן רשמי לשלב בחיים אשר בו הגוף כבר לא מוכן לסבול התעללויות, אשר בו הביצועים תלויים בשינה, ושהגוף זקוק ליותר מנקניקיות, המבורגר, עוגיות ומשקה מוגז כדי לשרוד. בדיוק כשהתחלתי להרגיש שהגיע הזמן שהשבוע הזה סוף סוף יסתיים, יצאנו לעוד טיול אחד - ובשבילי, עוד עונש אחד - רכיבה על סוסים. נתנו לי סוס ענק העונה לשם מיגואל. שלא כמו חבריו דיזל, סאלסה, תפוח ונסקר, מיגואל לא היה בדיוק מה שהייתם מכנים סוס צייתן. מי שאילף את מיגואל שלי, לימד אותו שהמושכות הן רק המלצה, ובשום אופן לא פקודה מחייבת. אז לאורך המסע, מיגואל תעה וסטה לצידי הדרך לעתים קרובות. רק לאחר משיכות חוזרות ונשנות במושכות הוא היה חוזר בנחת לנתיב, כאילו כלום לא קרה. הכי גרוע היה, כשהסוס מצא משהו שהוא רוצה לאכול בצד השביל. מדריכי הרכיבה הנחו אותנו לא לתת לסוסים לאכול באמצע הדרך, והורו לנו למשוך חזק במושכות אם ינסו לעשות את זה. אז משכתי. בדרך כלל הוא התעלם ממני; אבל אם ניסיתי למשוך חזק באמת, הוא היה מפנה את ראשו אליי ונועץ בי מבט שאומר: תראה חבר, תגיד תודה שאני מרשה לך לשבת לי על הגב במשך שעה. או שתפסיק להיות כזה לחוץ או שאני זורק אותך בתעלה הראשונה בדרך. עשיתי את זה בחיי יותר מפעם אחת, ולא אהסס לעשות את זה שוב. הֵבַנּוּ? הבנו, וכך המשכנו בנחת עד שעברנו ליד איזשהו צמח רעיל. המדריך צעק עליי לא להרשות למיגואל בשום פנים ואופן ללחך ממנו, ואני משכתי את המושכות בכל הכוח. אבל מיגואל הצליח בכל זאת להשאיר את הראש למטה ולמלא את הפה שלו בעלים עסיסיים ורעילים! ואז הגיעה ההארה. הבנתי שהחוויה שלי עם מיגואל היא משל מדויק למערכת היחסים בין הגוף לנשמה ואז הגיעה ההארה. הבנתי שהחוויה שלי עם מיגואל היא משל מדויק למערכת היחסים בין הגוף לנשמה. הסוס הוא כמו הגוף והרוכב הוא הנשמה. לנשמה שלי יש מטרה - להגיע מנקודה א` לנקודה ב`, שהיא קרבת אלוקים. יחד עם זה, הגוף שלי נמשך כל הזמן לכל מיני דברים וסוטה הצידה, שוכח מהמסלול שבו אני מנסה להצעידו - על פי מה שלמדתי מהמורים שלי, מההורים שלי ומדמויות מופת שונות. לא רק שהוא שוכח את תפקידו הבסיסי, להוליך את הנשמה מנקודה א` לב`, הוא גם מתחיל להתמקד באוכל, יין, הנאות ועיסוקים גופניים אחרים שמרחיקים אותו מתכליתו. חלק מהתאוות האלה, כמו אותו צמח, מסוכנות גם לגוף וגם לנשמה. אבל הגוף ממשיך ללעוס, לא מוטרד ממשיכת מושכות הנשמה, אשר מנסָה לשכנע אותי להתרחק מהרעל ולהיצמד לדרך. הגוף שלי אומר: תן לי להישאר במיטה, אני צריך רק עוד כמה דקות לישון. הנשמה שלי עונה: בוא נקום ונתקדם! בוא נמלא את היום הזה במשמעות! הגוף שלי אומר: רק עוד חתיכת עוגה אחת (סוג הרעל החביב עליי), אבל הנשמה מנסה להרחיק אותי ואומרת, אתה לא צריך עוד אחת - זה לא בריא לך. כשהבן שלי שופך לי מיץ ענבים על החולצה הלבנה, הסוס שבי אומר: תתעצבן, סלק את היצור הזה מהחדר מייד, ובכל הכוח, אבל הרוכב אומר לי להירגע ולהבין שזה לא היה בכוונה. כדי לאלף את הסוס צריכים להיות קשוחים ועקביים, ולא להניח לו לספק את תאוותיו. ככל שמיגואל רואה שאני מוותר לו יותר, ככה הוא תופס יותר שליטה. מדריכי הרכיבה לימדו אותנו שהדרך להראות לסוס שאתה בעל הבית, היא להיות עדין אבל עקשן; נחישות עקבית, ולא ותרנות מבולבלת. רק ככה אנחנו יכולים לטפל בדינאמיקת הגוף-נשמה שלנו. כדי לשמור את השכל כמרכז השליטה על כל מעשינו, אנחנו חייבים לכוון את הסוס שלנו ולא להניח לגוף לדהור בעקבות רגשותיו. ככל שאנחנו נכנעים יותר לרגשות ולתאוות, כך הם תופסים שליטה רבה יותר עלינו, ובתוך זמן קצר אנחנו עלולים למצוא את עצמנו צועדים על מסלול שונה לחלוטין מזה שעליו עלינו מלכתחילה. זכרו מיהו הרוכב ומיהו הסוס, מהי המטרה שלכם, וכיצד אתם מתכוונים להשיג אותה. והכי חשוב: היזהרו מצמחים רעילים!