לקראת השנה החדשה: מכתב פתוח לאלוקים

אלוקים היקר, שאלות. יש לי כל כך הרבה שאלות... בעיקר בזמן האחרון. לפעמים אני מדמיין לעצמי איך זה היה אם היה לי קו פתוח אליך, כך שהייתי יכול לשאול אותך את כל השאלות שאני רוצה... ולקבל תגובה מיידית. אין ספק שזו הייתה יכולה להיות החוויה האולטימטיבית בחיי. אל תבין אותי לא נכון: זריחת השמש בהרי ירושלים, להיות נוכח בלידה, ומפלי הניאגרה - הם אירועים מרגשים ביותר בזכות עצמם; אבל 25 דקות של שאלות ותשובות פנים מול פנים עם הבורא הן הדבר האמיתי. אם הייתי מקבל 25 דקות אתך כדי לנסות להבין הכל, כמעט כל אחת משאלותיי הייתה מתחילה באותה מילה - למה? אני קורא עיתונים. ואתה מכיר את הסיפור מצוין. ילד בן 9 בחיפה רואה את אחותו נפצעת קשה בתאונת פגע-וברח, ותוהה למה? אלמנה בת 27, שחיה עכשיו על גלולות הרגעה וכדורי שינה, מתעוררת מדי בוקר בייסורים ושואלת, למה הוא היה חייב ללכת לעבודה כל כך מוקדם באותו יום? יתומים רבים בארץ שהוריהם נרצחו בפיגועי טרור, קהי חושים מרוב הלם, שואלים אותך, למה? אזרחים תמימים במדינות מתורבתות ברחבי העולם חווים מתח ממושך ללא סיבה ברורה. גם הם פונים אליך ותוהים, למה? ומה יקרה הלאה? רוצה להבין הכל נראה שיש בנו צורך כפייתי להבין הכול. אנו רוצים לדעת. אחרי הכול, אתה בראת אותנו כך. אבל לאחרונה, אני מזהה מידה מסוימת של שחצנות שקיימת בי כשאני דורש הסבר לכל דבר. יומרני מצדי לצפות ששום חוויה או מפגש לא יהיו מעבר להבנתי. כשמחלה, מוות מוקדם או כישלון מכל סוג שהוא מכה בי או בקרובים אליי, אני לא מהסס לשאול - למה?. גם לא נדרש לי הרבה זמן כדי לשאול. החמצתי אוטובוסים בשברירי שניות ועמדתי שם בכעס בתחנה, דורש ממך הסבר! אני חושב שעליי לקבל את העובדה שאני לא מסוגל לתפוס את כל הדקויות שקיימות בתוכניות שלך. אולי אין בזה שום דבר רע. אחרי הכול, האם לא כדאי שאנסה לראות את מגע ידך בכל דבר שקורה לי? אבל משהו כאן לא כל כך חלק. אני חושב שעליי להגיע לנקודה מסוימת... כלשהי... שבה אקבל את העובדה שאני פשוט לא מסוגל לתפוס את כל הדקויות שקיימות בתוכניות שלך. לא כל כך קל להגיע לנקודה זו. יהיה לי קשה להודות שהיכולת שלי אינה בדיוק בלתי מוגבלת ושחלק מסוים ממסתרי החיים ייאלץ להישאר בגדר נעלם. פעמים רבות אני שוכח את היקף חוכמתך, עוצמתך ועליונותך האינסופית. וזה מסוכן. מכיוון שאז אני מתחיל לקבל רק את אותם דברים שאני יכול להבין. אתה יודע איך זה עובד: אם זה לא מתאים להגדרה שלי בנוגע לחשיבה רציונאלית ומטרה, זה לא בסדר. אז המחשבות שלי מתחילות להיטרד בשאלה למה? והאמונה הופכת להיות מנודה. זה מבלבל. במציאות, אתה רוצה שאטיל ספק. אתה רוצה שאבין ואשאל למה?. הרי זהו אחד מסימני ההיכר של העם הנבחר. לכן אני שואל. אבל אני לא תמיד זוכה להתברך בתובנה הרצויה. פעמים רבות אני פשוט לא תופס את זה. ואז אני שואל שוב... ושוב... ולפעמים אני עדיין לא מצליח לקבל גישה לתשובה האלוקית. אני מתחיל להבין שיש לך הסיבות שלך. אני חייב להאמין בכך. ואז נכנסת האמונה לתמונה... וגם קורטוב של ענווה. זה לא קל. זה קשה במיוחד כשהבלתי-נתפס מלווה בכאב. לפעמים כאב רב, כאב בלתי נסבל. כאב ההורים הקוברים ילדים. כאבם של ניצולי השואה ששנות ניצחונם הגדול נקטעות עקב טרגדיה פתאומית. כאבם של אלו שרוצים נואשות לבכות, אך מאגר דמעותיהם יבש מזמן. אז הופך הצורך שלנו להבין את הבלתי-מובן - להיות חשוב ביותר. תחליף ללמה? אתה בוודאי יודע שהאירועים בעולם משאירים את כולנו המומים, מפקפקים ומפוחדים. רבים, ביניהם מנהיגים, דמויות סמכות ואנשים פשוטים כמוני, הפצירו בך לאפשר לנו להבין את הקטסטרופות האישיות והגלובליות הבלתי נתפסות של העשור האחרון. אילו רק היינו יכולים להבין את הסיבה, התוכנית, המטרה האולטימטיבית - אז אולי הכאב היה שוכך, משנן קול בתוכנו. וכולנו שואלים למה? כשילד שואל את הוריו מתי?, במקום למה? הוא מביע את ביטחונו ואמונתו בכך שהזמן יגיע ללא ספק. אני בטוח שרבות מבין מיליוני התפילות שתשמע בשבועות הקרובים, יתחילו בלמה? ייתכן שההצטברות האחרונה של מעשים נלוזים, חסרי סיבה או תכלית, אמורה בעצם להכריח אותי לקבל את יכולתי המוגבלת להבין את דרכיך. לכן, השנה, החלטתי להוריד את למה מרשימת השאלות שלי. אולי איני אמור לדרוש תשובה שאוכל להבין. אשאיר זאת לשיפוטך הנעלה. במקום זאת, החלפתי בענווה את השאלה למתי. כשילד שואל את הוריו מתי? במקום למה? הוא מביע את ביטחונו ואמונתו בכך שהזמן יגיע ללא ספק. השאלה האמיתית היחידה היא, מתי יבוא הזמן הזה. ולכן, לקראת תחילת השנה החדשה אני תוהה: מתי יפסיקו הסירנות? מתי נחזור אליך בביטחון מלא ומוחלט? מתי יכיר העולם בסילוף אשר בדעות הקדומות הבלתי-נגמרות שלו? מתי ילכו ילדינו לישון ללא פחד? מתי נניח בצד את ההרגלים הקטנוניים ואת חילוקי הדעות בינינו? מתי נפסיק להעריץ את הוד קדושתו - הדולר? מתי יגיע הזמן לכך שנתעורר, מבלי שנזדקק למאורעות מזעזעים? מתי יתרכזו אמצעי התקשורת בהישגים יותר מאשר בהרס? מתי יהפכו הגיבורים שלנו לגיבורים ראויים באמת? מתי נלמד להיות מאושרים ולא ביקורתיים, נדיבים ולא ציניים? מתי יעברו תעשיות האופנה, הקוסמטיקה והבידור, מחזית סדרי העדיפויות בחיינו - אל הרקע? מתי יקבלו מורינו את השכר וההכרה שאנו טוענים שמגיעים להם? מתי נפסיק לשאול למה כתנאי מקדים לקבלת רצונך? האם כשיגיע מלך המשיח, אז יסתיימו השאלות? מתי זה יקרה? מתי??? אלוקיי, אני יודע שאתה קרוב, אני יכול להרגיש זאת. התחושה כה חזקה, שאני יכול כמעט לגעת בך. ילדיך בוכים. ייתכן שאיננו צריכים לדעת למה, אבל אנחנו כן רוצים לדעת מתי. אני מייחל ומתחנן, שהתשובה תהיה, בקרוב... בקרוב מאוד. באהבה, יעקב