פנינים וסיפורים לשלחן שבת - לך לך

לך לך מארצך. (יב-א) להנאתך ולטובתך. (רשי) אם היה זה נסיון, למה נאמר לו להנאתך ולטובתך - דבר העשוי להקטין בהרבה את הנסיון? ברם, בדבר זה גופו התבטא הנסיון - אם יעשה זאת אברהם בגלל הנאתו וטובתו, או בגלל מצוות האלוקים. ואולם אברהם עמד בנסיון - וילך אברם כאשר דבר אליו ה` (פס` ד`), שהלך רק משום שדיבר אליו ה` ולא משום שיפיק מזה הנאה וטובה... (ספרם) מארצך וממולדתך מבית אביך. (יב-א) כאן נרמזים שלושת הדברים הנאמרים במשנה: הסתכל בשלושה דברים ואי אתה בא לידי עבירה, דע מאין באת ולאן אתה הולך ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון (אבות פג מא). זכור ארצך - את עפר הארץ, אשר אליה תשוב בבוא עתך, למקום עפר רמה ותולעה. זכור ממולדתך - את מקור הולדתך, מטיפה סרוחה. זכור מבית אביך - את אשר אתה עתיד לבוא לפני אביך שבשמים, ליתן דין וחשבון לפני מלך מלכי המלכים הקבה... (חשבה לטובה) כתיב לך לך כאן ובפרשת העקידה ואין אנו יודעין איזו חביבה יותר ממה דכתיב אל ארץ המוריה הרי השניה חביבה מן הראשונה. (מדרש רבה) כל כמה שיעמול ויטרח האדם למען השלמת עצמו, עדיין לא מילא את תפקיד חייו, כל עוד לא דאג גם לבניו, כי יהיו גם הם יהודים נאמנים וימשיכו את פעלו אחריו. לפיכך, אף כי נסיון זה של אברהם אבינו, לעזוב את ארץ מולדתו ובית אביו, היה גדול וקשה מאד – בכל זאת לא בא אלא רק לשם השלמתו העצמית, למען יתרחק מן הסביבה המושחתת ויוכל להתמכר כולו לעבודת האלוקים. אבל מאידך, הנסיון השני של העקידה, כבר מוכיח על דאגתו של אברהם אבינו לשלמות חינוכו של בנו, בהיותו נכון להקריב בעצמו את בנו יחידו קרבן לאלוקים ובהחדירו בלב בנו מידה גדולה כזו של יראת ואהבת האלוקים, עד כי ילך בשמחה אל העקידה; מכל זה אנו למדים את גודלו ושלמותו המלאה של אברהם אבינו. ומשום-כך הלך לך השני, האמור אצל הר המוריה לגבי הקרבת בן לפני השם-יתברך – חביב יותר מן הלך לך הראשון, האמור רק לגבי השלמתו העצמית של אברהם אבינו, שכן אין שלמות מלאה לאדם אם איננו מחנך את בניו ללכת בדרכו. (הדרש והעיון) זוהי גם כוונתם של חכמינו זל שאמרו: מטבע של אברהם אבינו זקן וזקנה מצד אחד ובחור ובתולה מצד אחר (בבא קמא צז). מטבע במובן הרוחני משמעו: לימוד, שיטה, (כגון מטבע שטבעו חכמים בברכות ובגטין). שיטתו של אברהם היתה, כי עמלו של אדם למען השלמתו העצמית בתורה ובחכמה (אין זקן אלא שקנה חכמה), צריכה לבוא בד-בבד עם עמלו למען חינוך בניו הרכים, הבחור ובתולה... זהו אשר בא אברהם ללמדנו בשני הנסיונות של לך לך מארצך ולך לך אל ארץ המוריה... (שם) ויטע אשל בבאר שבע - ר` יהודה אמר: אשל – פרדס שאל מה תשאל: תאנים וענבים ורימונים. ר` נחמיה אמר: אשל – פונדק שאל מה תשאל: ככר לחם, בשר, יין, ביצים. עד שלא בא אברהם לעולם, כביכול לא היה הקבה מלך אלא על השמים בלבד, שנאמר: ה` אלוקי השמים אשר לקחני, אבל משבא אבינו אברהם לעולם המליכו על השמים ועל הארץ כענין שנאמר: ואשביעך בה` אלוקי השמים ואלוקי הארץ. ויקרא שם בשם ה` אל עולם – אמר ריש לקיש: אל תקרי ויקרא אלא ויקריא, מלמד שהקריא אברהם אבינו שמו של הקבה בפי כל עובר ושב. כיצד? לאחר שאכלו ושתו עמדו לברכו. אמר להם: וכי משלי אכלתם? משל אל עולם אכלתם – הודו ושבחו וברכו למי שאמר והיה העולם. אברהם היה מקבל את העוברים ואת השבים. משהיו אוכלים ושותים – אמר להם: ברכו. אמרו לו:מ מה נברך? אמר להם: אמרו ברוך אל עולם שאכלנו משלו. אם מקבל עליו וברך – היה אוכל ושותה והולך לו, ואם לא – היה אומר לו: תן מה שעליך. ואמר לו: כמה יש לך עלי? אמר לו אברהם: כד יין – בכך וכך. ליטרא בשר – בכך וכך. ככר לחם – בכך וכך. מי נותן לך יין במדבר? מי נותן לך בשר במדבר? מי נותן לך לחם במדבר? מי שראה צרה זו היה מברך ואומר: ברוך אל עולם שאכלנו משלו וזהו שנאמר: לעשות צדקה ומשפט – בתחילה צדקה ובסוף משפט. הריב בין הרועים אברהם ולוט אברהם עלה ממצרים עם אשתו וכל קנייניו, ועימו לוט בן אחיו. דרך ארוכה עשו השנים יחד. אף לוט עזב את בית אבותיו בחרן והלך עם אברהם לארץ כנען. אף הוא ירד עימו מצרימה, ובעלות אברהם משם, ארץ השפע, אל ארץ כנען מוכת הרעב, הלך עימו לוט גם אז. והנה, למרות כל דבקותו באברהם ובאלוקיו, כאשר נפרד ממנו, הרי נפרד בבת אחת מבית של חסד, אמונה ואהבה, והיגיע עד חטאי סדום ועמורה! כל עוד נלווה לאברהם, היו אף ללוט כבוד ואושר, בקר, צאן ואהלים. כאשר חזר אברהם ממצרים והלך למסעיו הראשונים, ופזר הונו על צדקה לבריות, אמר לוט: לא יהיה חלקי עימו! הנה, קודם היה אברהם עשיר, והנה הוא מבזבז ממונו ומתרושש. וכאשר ייתם כספו וירצה להמשיך בצדקותיו, ייקח ממני ואתרושש אף אני. לא! אי אפשרי באברהם ולא באלוקיו! הצטרף לוט אל העושקים. בה, בעת שליבו של אברהם עם העשוקים, ולא פלא כי עד מהרה פרץ ריב בין רועי אברהם לרועיו של לוט. על מה רבו הרועים רכושם של אברהם ולוט היה רב מאד, ולא נשא אותם הארץ – לא הספיק המרעה עבור כולם. בהמתו של אברהם היתה יוצאת לשדה זמומה, כדי שלא תאכל מן הגזל, והיתה בהמתו של לוט יוצאת בלתי זמומה ואוכלת משדותיהם של אחרים. כאשר ראו זאת רועי אברהם, הוכיחו את רועי לוט ואמרו להם: האם הותר הגזל?! ענו להם רועי לוט: אין אנחנו גוזלים, שהרי הבטיח ה` לאברהם: לזרעך אתן את הארץ הזאת. ואברהם אין לו בנים ואין לו יורש אלא לוט אדוננו. כאשר ימות אברהם, תהיה כל הארץ של לוט. הרי בהמותיו אוכלות משלהן! התווכחו הרועים ביניהם, ואברהם הבין מיד שמריבה בין הרועים משמעה מריבה בינו לבין לוט. על כן אמר לו: אל נא תהי מריבה ביני ובינך.וידע אברהם שעוון הגזל חמור מאד ובשל היות לוט עימו נסתלקה ממנו רוח הקודש, בעוון הגזל. לא נותרה בידי אברהם ברירה, אלא להיפרד ממנו. ואמר הקבה: אמנם כן, הבטחתי לאברהם לזרעך אתן את הארץ הזאת, אך אימתי? לאחר שיעקרו שבעה עממים מתוכה. והרי, עתה עדין הכנעני והפריזי אז יושב בארץ. ואמנם, לא הסכים לוט להצעת האחווה של אברהם: הלא אנשים אחים אנחנו. משל למה הדבר דומה? לשיחת הזהב עם הברזל. שאל הזהב את הברזל: הן גם אותי מכים ומצרפים באש, ואין קולי נשמע, ומדוע אתה משמיע קול זעקה כזו כאשר מכים אותך? ענה לו הברזל: אותך מכה זר, ואינך מתייסר כמוני, המוכה על ידי אחי, קורנס של ברזל כמוני. כך, גדול היה כאבו של אברהם, אולם הוא נאלץ להיפרד מלוט. (מאוצרות התורה) ואעשך לגוי גדול (יב-ב) מאמר מופלא מצוי בדברי חכמינו זל: האדם הגדול בענקים זה אברהם אבינו שאכילתו ושתייתו היו כנגד שבעים וארבעה אנשים (מסכת סופרים פרק כא). מה הכוונה בדברים אלה? ברם, נאמר במעמד הר-סיני: ויעל משה ואהרן נדב ואביהו ושבעים מזקני ישראל... ויחזו את האלוקים ויאכלו וישתו (שמות כד-ט) – הרי היו שם שבעים וארבעה איש, אשר הגיעו לידי השגות עליונות ביותר באלוהות, וזה קרוי בתורה בשם ויאכלו וישתו. זהו שאמרו חכמינו כאן, כי אכילתו ושתייתו של אברהם אבינו, כלומר, השגותיו האלהיות, שקולות היו כנגד השגותיהם של אותם שבעים וארבעה איש בהר סיני... (הגרא מוילנא זצוקל) וה` אמר אל אברם אחרי הפרד לוט מעמו. (יג-יד) כל זמן שהרשע עמו היה הדיבור פורש ממנו ולעיל שהיה אצלו וכתיב וירא ה` אל אברם, אותה שעה כשר היה. (רשי) מדוע באמת יצא לוט לתרבות רעה? שכן מצינו בגמרא, כי כל העולה מחוץ-לארץ לארץ-ישראל מתרומם למעלה יותר גבוהה – וחד מינן כי סליק להתם עדיף כתרי מינייהו (כתובות ה`) – והלא ידוע כי כל הגדול מחברו יצרו גדול הימנו, וממילא מתגבר יצרו של זה ועליו להקדיש יותר פעולה ומרץ כדי לכבוש אותו. לפיכך, כשהגיעו עכשיו לארץ-ישראל, הרי אברהם אבינו, שכבש את יצרו, נתעלה עוד יותר בקדושתו; ואולם לוט, שלא כבש את יצרו המוגבר, ירד פלאים ויצא לתרבות רעה. תמיד כך הוא הדבר בארץ-ישראל: או שאדם מתעלה במדרגות הקדושה, או שהוא יורד ונופל חלילה, מכיון שיצרו מתגבר שם... (מלא העומר