פרשת השבוע - חיי שרה

(אתר שופר) פרשה זו קרויה ``חיי שרה``, אף-על-פי שמסופר בה על מות שרה אימנו. בדומה לכך נקראת הפרשה האחרונה בספר ``בראשית``: ``ויחי``, אף כי היא מספרת בעיקר על מות יעקב. בכך יש רמז לדברי חכמינו ז``ל: ``צדיקים במיתתם קרויים חיים`` (ברכות י``ח, ע``ב; ועוד). על דברי הפתיחה בפרשתנו: ``ויהיו חיי שרה...`` אומרים חכמינו ז``ל: נאמר במגילת קוהלת (א”, ה”): ``וזרח השמש, ובא (=ושוקעת) השמש`` - וכי אין אנו יודעים, שזרח השמש ובא השמש? אלא עד שלא ישקיע הקדוש-ברוך-הוא שמשו של צדיק זה, הוא מזריח שמשו של צדיק חבירו. עד שלא השקיע שמשו של משה, הזריח שמשו של יהושע. עד שלא שקעה שמשו יהושע, זרחה שמשו של עתניאל בן קנז (ראשון לשופטים בישראל). עד שלא שקעה שמשו של עלי (בסוף תקופת השופטים), זרחה שמשו של שמואל. עד שלא השקיע הקדוש-ברוך-הוא שמשה של שרה, הזריח שמשה של רבקה. בתחילה נאמר: ``הנה ילדה מלכה גם היא...ובתואל ילד את רבקה`` (כ``ב, כ”-כ``ג), ואחר-כך נאמר: ``ויהיו חיי שרה וגו” ותמת שרה בקרית ארבע, היא חברון`` (כ``ג, א”-ב”). במדרש זה מוכיחים חז``ל בדוגמאות שונות, שהקדוש-ברוך-הוא משגיח על עמו ומקים לו בכל דור מנהיג חדש, קודם הסתלקותו של המנהיג הקיים. משום כך מספרת לנו התורה בסוף הפרשה הקודמת על הולדת רבקה, לפני סיפור מותה של שרה אימנו. ``ויהיו חיי שרה מאה שנה ועשרים שנה ושבע שנים`` · מכל ארבע האימהות של בית ישראל (שרה, רבקה, רחל ולאה) מיוחדת שרה אימנו בכך, שהתורה מציינת את שנות חייה עלי-אדמות. חכמינו הקדמונים תהו על מיעוט שנות חיי שרה לעומת שנות חיי אברהם. כך שנינו בבראשית רבה; ראויה היתה שרה להגיע לשנותיו של אברהם (שחי מאה שבעים וחמש שנים - כ``ה, ז”); ועל-ידי שאמרה: ``ישפט ה ביני וביניך`` (ט``ז, ו”), נמנעו (=נגרעו) מחייה ארבעים ושמונה שנים. לדברי כמה מחכמי ישראל, הגיעו שנות חייה של שרה בדיוק לשנות חיי אברהם ``העברי``, לאחר הכרת אל עליון. שכן שנינו בפסיקתא רבתי, שאברהם היה בן מ``ח שנים כשהכיר את בוראו. והרי הורונו חז``ל במסכת יבמות (צ``ז, ע``ב): ``גר שנתגייר כקטן שנולד דמי``. ואם נחשב את שנותיו של אברהם מן היום שהכיר את הקדוש-ברוך-הוא, נמצא שאף הוא חי מאה עשרים ושבע שנים, כשנות חיי שרה... · הפסוק הראשון בפרשת ``חיי שרה`` מתחיל במלה ``ויהיו``, ומסתיים במלים ``שני חיי שרה``. מעיר על כך רבי אברהם מנחם בן יעקב רפא בפירושו ``מנחה בלולה``: ``ויהיו`` בגימטרייא שלושים ושבע - רמז לשלושים ושבע השנים האחרונות של שרה אימנו, הנקראות ``חיי שרה``. כידוע, היתה שרה בת תשעים, כשילדה את יצחק בנה; וכל אותן השנים קודם שילדה את יצחק אינן נחשבות אצלה כשנות חיים, כי מי שאין לו בנים חשוב כמת. נמצאנו אפוא למדים, ששנות חיי שרה היו רק שלושים ושבע, כמניו אותיות ``ויהיו``. · על דברי הסיום של הפסוק הראשון בפרשה - ``שני חיי שרה`` - מעיר רש``י: ``כולן שווין לטובה``. מקשים המפרשים: כלום אפשר לומר על מאה ועשרים ושבע שנות חייה של שרה אימנו ``כולן שווין לטובה``? והלא כמה וכמה שנות צער וסבל עברו על שרה בשנות חייה הארוכות עם אברהם! די להזכיר את הרעב בארץ, שהביאם לרדת למצרים, וכל התלאה שפקדה אותם במצרים ובארץ פלשתים. למעשה, כל עשרת הנסיונות, שנתנסה בהם אברהם אבינו, היו נסיונות מרים וקשים גם לשרה. הכיצד אפשר לומר על חיים אלה של שרה: ``כולן שווין לטובה``? הסביר זאת הצדיק רבי זושא מאניפולי בדרך הבאה: שרה אימנו היתה צדקנית שלמה, וכך קיבלה כל צרותיה וייסוריה באהבה וברצון, ועל כל דבר היתה אומרת: ``גם זו לטובה``. מעולם לא הרהרה אימנו הצדקת אחרי מעשיו ונסיונותיו של הקדוש-ברוך-הוא ולא התרעמה על מנות הסבל והמצוקה שבאו עליה ועל בעלה בתקופות נדודיהם ממקום למקום, אלא נהגה כל הימים לפי הכלל שקבעו לנו חכמינו ז``ל: ``מברכין על הרעה, כשם שמברכין על הטובה`` (ברכות ט”, ה”). בצדק מעיר אפוא רש``י: ``כולן שווין לטובה``, שבעיני שרה אימנו כל מה שבא עליה בחיים היה אך לטובה... · רבי עקיבא היה יושב ודורש, והציבור מתנמנם. ביקש רבי עקיבא לעוררם. אמר: מה ראתה אסתר, שתמלוך על מאה ועשרים ושבע מדינות? אלא תבוא אסתר, שהיא בת-בתה (מצאצאיה) של שרה, שחיתה מאה ועשרים ושבע שנים, ותמלוך על מאה ועשרים ושבע מדינות... ``ותמת שרה...ויבא אברהם לספד לשרה ולבכתה`` בפסוק זה מציינת התורה, שאברהם בלבד בא לספוד ולבכות את שרה במותה. נשאלת השאלה: היכן היו אותה שעה שאר באי-ביתה של שרה אימנו? מדוע אין הכתוב מזכיר את כל הבנים שהיניקה שרה, שגם הם ספדו לה וביכו את מותה? והיכן היו במעמד עצוב זה ``כל הנפש אשר עשו - אברהם ושרה - בחרן``? ותמוה לא במעט, שאפילו הבן יצחק אינו מוזכר כמשתתף באבל הגדול על מות שרה, כי אם אברהם לבדו. דבר זה מאמת את מאמרם של חכמינו ז``ל במסכת סנהדרין (כ``ב, ע``ב): ``אין איש מת אלא לאשתו, ואין אישה מתה אלא לבעלה``. יותר מכל שאר בני המשפחה, חש האיש את גודל האסון במות אשתו; והאישה חשה יותר מבן-משפחה אחר מלוא הכאב והצער במות בעלה. ויפה ביטא רבי יוחנן את צער הפרידה, שבין איש לאשתו: ``כל אדם שמתה אשתו ראשונה בחייו, כאילו חרב בית-המקדש בימיו`` ``ויקם אברהם מעל פני מתו`` האדמו``ר רבי יחזקאל ראבינוביץ מראדומסק, בעל ``כנסת יחזקאל``, היה מפרש את הפסוק ``ויקם אברהם מעל פני מתו`` על-פי המאמר הבא של חז``ל במסכת שבת (קנ``ג, ע``א): ``רבי אליעזר אומר: שוב יום אחד לפני מיתתך! שאלו תלמידיו אל רבי אליעזר: וכי אדם יודע איזהו יום ימות? אמר להם: וכל שכן ישוב היום, שמא ימות למחר; ונמצא כל ימיו בתשובה. אמר האדמו``ר מראדומסק: האדם צריך בכל יום לדמות בנפשו, כי היום הזה הוא האחרון לימי חייו, שהניחוהו עוד בעולם הזה מן השמים, כדי לעושת תשובה לפני מיתתו. ועל כך אומר הכתוב: ``ויקם אברהם`` - כל הקימה (=שיעור הקומה), המעלות והמדרגות של אברהם אבינו, היו ``מעל פני מתו`` - מפני שיום המיתה היה חופף תמיד על פניו. ומספרים חסידי ראדומסק: כל ימיו של אותו צדיק היה נאה מקיים מה שהיה נאה דורש, ואף בשנות הנעורים שלו חש כאילו מרחף עליו צילו של יום המיתה. הוא נסתלק מן העולם בשבת פרשת ``חיי שרה`` (בשנת תרע``א), ובאותו ליל שבת שר בהתלהבות רבה את המזמור ``אשת חיל מי ימצא``, וחזר כמה פעמים על הפסוק ``ותשחק ליום אחרון`` (משלי ל``א, כ``ה) עד כלות הנפש ממש. ``ואברהם זקן, בא בימים`` · האדמו``ר רבי יהודה ליב מגור, בעל ``שפת אמת``, היה אומר: ``בא בימים`` פירושו: אדם שהביא עימו כל ימיו, ולא איבד לריק אפילו יום אחד בחייו עלי-אדמות. בסגולה נדירה ומיוחדת זו נחנו רק גדולי ישראל, כאברהם אבינו וכדויד המלך (מלכים א”, א”). · שנו רבותינו: ``אשת חיל מי ימצא`` וגו” (משלי ל``א, י”) - זו שרה הצדקת. כל זמן שהיתה שרה בחיים, לא נזרקה שיבה וזקנה באברהם; אלא לאחר מיתתה של שרה. משל לחובל (=לספן) גיבור, שהיתה לו ספינה, וכבש את המים ואת הרוחות. באו עליו פירטין (=גזלנים), עמד והרג את כולם. לאחר זמן הגיע לפתח הלימן (=הנמל), ובאה עליו רוח קשה ונשברה ספינתו. התחיל מבקש רחמים בני-אדם: בבקשה מכם, הצילו אותי! אמרו לו: אתמול היית מכבש את המים והורג את הפירטין, ועכשיו אתה מבקש מאחרים שיצילו אותך?! אמר להם: כל זמן שיתה ספינתי קיימת, הייתי גיבור ולא הוצרכתי שיסייעוני; ועכשיו משנשברה ספינתי, נשבר כוחי... כך אברהם גיבור היה; וכשבאו עליו פירטין (ארבעת המלכים ששבו את לוט), עמד והרג את כולם (י``ד, י``ד-ט``ו). אמרו לו (בני חת, כשנשא ונתן עימהם על רכישת קבר לשרה): אתמול היית שולט בכל העולם, שנאמר: ``ברוך אברם לאל עליון, קונה שמים וארץ`` (י``ד, י``ט); ועכשיו אתה אומר: ``גר ותושב אנוכי עימכם`` וגו” (כ``ד, ד”)?! אמר להם: ומה אעשה שמתה אשתי, שנאמר: ``ואקברה מתי`` וגו” (שם, שם). מיד - ``ואברהם זקן`` (=נזרקה בו זקנה). ``וה ברך את אברהם בכל`` · באברהם נאמר: ``וה בירך את אברהם בכל``. ביצחק נאמר: ``ויבא לי ואוכל מכל`` (כ``ז, ל``ג). וביעקב נאמר: ``כי חנני אלהים, וכי יש לי כל`` (ל``ג, י``א). הוא שאנו אומרים בברכה הרביעית של ברכת המזון: ``כמו שנתברכו אבותינו, אברהם, יצחק ויעקב: בכל, מכל, כל - כן יברך אותנו כולנו יחד בברכה שלמה``. · מעיר כאן רש``י: ``בכל`` עולה בגימטרייא ``בן`` (52); ומאחר שהיה לו בן, היה צריך להשיאו אישה. במסכת בבא בתרא (ט``ז, ע``ב) אומרים חז``ל: בת היתה לו לאברהם ו``בכל`` שמה. נשאלת השאלה: מהיכן הסיקו חכמינו ז``ל, שלאברהם אבינו היתה גם בת - דבר שאינו מוזכר במפורש במקרא? מסבירים זאת חכמי ישראל, על-פי מחלוקת התנאים בעניין קיום מצוות פרייה ורבייה (יבמות ו”, ו”): ``בית שמאי אומרים: שני זכרים (=מי שהוליד שני בנים קיים בכך מצוות פרייה ורבייה. לפי הגמרא, למדים זאת בית שמאי ממשה רבנו, שהיו לו שני בנים בלבד ופרש מאשתו); ובית הילל אומרים: זכר ונקבה, שנאמר: ,זכר ונקבה בראם`` (בראשית ה”, ב” - ובדומה לבריאה, מקיימים מצוות פרייה ורבייה בהולדת בן ובת). במחלוקת זו נקבעה ההלכה כבית הילל; וכוון שלפי מסורת חז``ל קיים אברהם אבינו כל מצוות התורה - מן הסתם קיים גם את הראשונה בתרי``ג המצוות... פרשת ``חיי שרה`` מסתיימת בפסוק הבא: ``וישכנו (בני ישמעאל) מחוילה עד שור...על-פני כל אחיו נפל`` (כ``ה, י``ח); ופרשת ``תולדות`` מתחילה בכתוב: ``ואלה תולדות יצחק בן אברהם`` (כ``ה, י``ט). אומרים חכמי ישראל: יש קש ענייני בין סוף פרשת ``חיי שרה`` לתחילת פרשת ``תולדות``, בחינת הא בהא תליא. בסדר זה של הפסוקים באה התורה לרמז לנו את החזון הבא: כשיקוים בישמעאל ``על-פני כל אחיו נפל`` - כשיפלו בני ישמעאל מגדולתם באחרית הימים - יצמח ויעלה משיח בן-דויד, גואל ישראל, שהוא מתולדות יצחק בן אברהם. ``ואלה תולדת יצחק בן אברהם, אברהם הוליד את יצחק`` (כ``ה, י``ט) · יצחק האריך ימים יותר מכל שאר האבות, הוא חי מאה ושמונים שה (ל``ה, כ``ח) - חמש שנים יותר מאברהם אביו ושלושים שנים יותר מבנו יעקב. עם זאת קצרות תולדותיו בתורה במידה רבה מתולדות שאר האבות. ואופייני הדבר, שגם שמו לא נשתנה כל הימים - בניגוד לשמותיהם של האבות האחרים. דמותו של יצחק נשארה חקוקה בתודעת האומה כדמות מזהירה, בראש ובראשונה עקב מסירות-הנפש שגילה, בצד אביו, בנסיון העקדה. משום כך טבעית בעינינו הקביעה הפסקנית של חכמינו ז``ל, ש``אברהם יצחק ויעקב - שלשתם שקולים זה כזה`` (בראשית רבה). · רש``י בפירושו מסביר בשני אופנים את כפל-הלשון בפסוק שלפנינו: לפי הפשט בא הכתוב ללמדנו, שלאחר שקרא הקדוש-ברוך-הוא שמו ``אברהם`` - אחר-כך הוליד את יצחק. דבר אחר (לפי הדרש): על-ידי שכתב הכתוב ``יצחק בן אברהם``, הוזקק לומר: ``אברהם הוליד את יצחק``. לפי שהיו ליצני הדור אומרים: מאבימלך (מלך פלשתים) נתעברה שרה, שהרי כמה שנים שהתה עם אברהם ולא נתעברה הימנו! מה עשה הקדוש-ברוך-הוא? צר קלסתר-פניו (צייר דמותו) של יצחק דומה לאברהם, והעידו הכול: אברהם הוליד את יצחק. מחכמי ישראל תוהים על שלום המדרש כאן: מדוע נקראים האומרים ``מאבימלך נתעברה שרה`` בשם ``ליצנים``? הלא רשעים גמורים הם, המוציאים לעז חמור על אברהם ושרה ויצחק בנם, ומן הראוי לכנותם ``רשעים ומלעיזים``! אלא - משיבים חכמי ישראל - אותם ליצני הדור שהיו אומרים ``מאבימלך נתעברה שרה``, התכוונו לומר שעל-ידי תפילת אברהם בעד אבימלך ונשותיו, שנענשו בעצירת כל לידה (כ, י``ז-י``ח), פקד ה את אברהם בהולדת בנו יצחק (כ``א, א-ג) - כפי שציינו חז``ל במסכת בבא קמא (צ``ב, ``א): ``כל המבקש רחמים על חבירו והוא צריך לאותו דבר, הוא נענה תחילה``. ``. ולכאורה, השמיעו אנשים אלה דבר נכון, אלא שהלבישו את דבריהם בלשון סתומה, המשתמעת לשתי פנים - שהרי השומע עשוי, חלילה, לפרש את המלים ``מאבימלך נתעברה שרה`` במשמעות גסה ונפשעת ביותר - לכן מכנים אותם הקדמונים בכינוי-גנאי ``ליצני הדור``. ללמדך, שגם דברים נכונים ונכוחים יש להלביש בלשון נקייה, כי ``מוות וחיים ביד לשון`` (משלי י``ח, כ``א). · לדברי הפרשן רבי יצחק אברבנאל, מדגיש הכתוב במלים ``אברהם הוליד את יצחק``, ששני אבות האומה - אברהם ויצחק - היו דומים זה לזה במאורעות העיקריים, שפקדו אותם בחיים: אברהם לקח אישה ממשפחתו, וכן עשה יצחק. אברהם ואשתו היו עקרים שנים הרבה, וכן יצחק ואשתו. לאברהם נולדו שני בנים; ישמעאל הבכור שהיה רשע, ויצחק הצעיר שהיה צדיק; וגם ליצחק נולדו שני בנים: עשיו הרשע ויעקב הצדיק. בימי אברהם היה רעב בארץ, ואברהם נסע לגרר שבארץ פלשתים ואמר שם על אשתו שהיא אחותו, ובסופו של דבר באו אבימלך מלך גרר ושר צבאו לבקש כריתת ברית עם אברהם; וכל זאת אירע אחרי-כן גם ליצחק. אברהם נתברך במקנה רב של צאן ובקר, ובין השאר חפר בארות מים; וכן היה אחרי-כן עם יצחק. משום הצדדים השווים האלה בתולדות אברהם ויצחק, יכלו הכול להעיד ולומר: ``אברהם הוליד את יצחק``. ``ויהי יצחק בן ארבעים שנה, בקחתו את רבקה בת בתואל הארמי מפדן ארם, אחות לבן הארמי לו לאשה`` (כ``ה, כ) · החכם רבי יהודה אריה מודינה היה רב ודרשן מפורסם בונציה שבאיטליה הצפונית במחצית הראשונה של המאה הי``ז, דרשותיו המלהיבות באיטלקית רהוטה משכו המוני עם, מבני-ברית ומשאינם בני-ברית. על הפסוק שלפנינו אמר פעם רבי יהודה אריה מודינה: לפי המסורה, מצויה המלה ``בקחתו`` רק שתי פעמים בכל המקרא כולו. בתחילת הפרשת ``תולדות`` נמר: ``בקחתו...לו לאישה``; ובספר ירמיה (מ, א) נאמר: ``בקחתו אותו והוא אסור באזיקים`` (בשלשלאות, בכבלים). ואכן, שני פסוקים אלה קשורים ואחוזים זה בזה: לאחר שאדם מקיים בחיים את ה``בקחתו`` הראשון ונושא לו אישה - מיד מתקיים בו ה``בקחתו`` השני והוא משול למי שאסרוהו באזיקים... · אמר רבי יצחק: אם ללמד שהיא מארם-נהריים, והלא כבר נאמר ``מפדן ארם``; מה תלמוד לומר (מה בא ללמדנו) ``בת בתואל הארמי``; ``אחות לבן הארמי``? אלא בא ללמדך: אביה רמאי ואחיה רמאי, ואף אנשי מקומה רמאים (``הארמי`` הן אותיות ``הרמאי``); והצדקת הזו שיוצאת מביניהם למה היא דומה? לשושנה בין החוחים (לפרח ריחני הגדל בין הקוצים). ``ויעתר יצחק לה לנכח אשתו, כי עקרה היא`` (כ``ה, כ``א) חכמי ישראל תמהים על לשון הכתוב שלפנינו: מדוע מקדימה התורה לספר על תפילתם של יצחק ורבקה, לפי שהודיעה לנו את הסיבה לתפילה זו: עקרותה של רבקה? הסביר עניין זה הפרשן והמקובל הספרדי, רבנו בחיי בן אשר, בפירושו לתורה: בכוונה תחילה מספרת לנו התורה קודם על תפילת יצחק ורבקה, כדי להקדים את העיקר לטפל, וכבר שנינו במדרש תנחומא: ``למה נתעקרו האימהות? שהיה הקדוש-ברוך-הוא מתאווה לתפילתן. אמר הקדוש-ברוך-הוא: עשירות הן (האימהות), נאות הן; אם אני נותן להן בנים (מיד) - אינן מתפללות לפני``. לפי מדרש זה יוצא, שהעקרות לא היתה סיבה התפילה של יצחק ורבקה, אלא התפילה היא שהיתה הסיבה לעקרות; ומשום שהתאווה הקדוש-ברוך-הוא לתפילתם של יצחק ורבקה, גזר על רבקה שתהא עקרה. בדין איפוא מקדים הכתוב לספר על תפילותם של יצחק ורבקה, שהיא העיקר כאן, לפי הבאת עניין עקרותה של רבקה. ``ויתרוצצו הבנים בקרבה`` (כ``ה, כ``ב) מעיר כאן רש``י על-פי המדרש: כשהיתה (רבקה) עוברת על פתחי תורה של שם ועבר, יעקב רץ ומפרכס (מפרפר, משתדל בכל כוחו) לצאת; עוברת על פתחי עבודת אלילים, עשיו מפרכס לצאת. שואלים חכמי ישראל: אנו מבינים שיעקב לא יכול היה לצאת, כשאימו עברה על פתחי תורה, משום שעשיו הבכור חסם לפניו את הדרך, אך מי עיכב בעד עשיו לצאת, כשאימו רבקה עברה על פתחי עבודת אלילים? השיב על שאלה זו רבי יחזקאל מקוזמיר, מגדולי האדמו``רים בפולין במחצית הראשונה של המאה הי``ט: כבר אמרו חכמינו ז``ל במדרש ספרי ובבראשית רבה: ``בידוע, שעשיו שונא ליעקב``. מסתבר אפוא, שעשיו הרשע היה מוכן לוותר על עבודת האלילים, שכל כך השתוקק לה, ובלבד שלא להניח ליעקב להגיע אל פתחי התורה... ``ויגדלו הנערים…ויעקב איש תם, ישב אהלים`` · אומר על כך השל``ה הקדוש (רבי ישעיה הלוי הורביץ, בעל ``שני לוחות הברית``): בוא וראה, כמה צריך האדם להתרחק מדרך הרמאות והשקר. ביעקב אבינו היו, בודאי, מעלות טובות לאין מספר. והנה מכל המעלות והמידות הטובות של יעקב אל הזכיר הכתוב אלא זו, שהיה ``איש תם``. מכאן נמצאנו למדים, שאין לך מידה גדולה מחיי תום ויושר. · אמר רבי פינחס בשם רבי לוי: משל להדס ולעצבונית (שיח קוצני), שהיו גדלים זה על-גבי זה. כוון שהגדילו - הפריחו: זה נותן ריחו, וזה נותן חוחיו (קוציו). כל שלוש-עשרה שנה הולכים שניהם (עשיו ויעקב) לבית-הספר, ובאים שניהם מבית-הספר. לאחר י``ג שנה - זה הולך לבתי-מדרשות, וזה הולך לבתי עבודה-זרה. ``ויאהב יצחק את עשו, כי ציד בפיו; ורבקה אוהבת את יעקב`` (כ``ה, כ``ח) · מעיר כאן השל``ה הקדוש: אהבתו של יצחק לעשיו היתה אהבה התלויה בדבר (בסיבה חיצונית), ככתוב: ``כי ציד בפיו``; ועל אהבה כזאת אמרו חז``ל (אבות ה, ט``ז): ``בטל דבר, בטלה אהבה`` - כשמתבטלת סיבת האהבה, בטלה גם האהבה עצמה ונעשית לדבר שבעבר. משום כך מדייק הכתוב ואומר: ``ויאהב יצחק את עשיו`` - בלשון עבר - כי אהבה זו היתה תלויה בציד שבפיו, ולכן היתה אהבה חולפת ועוברת. לעומת זאת היתה אהבת רבקה ליעקב אהבה ``שאינה תלויה בדבר, שלעולם אינה בטלה. משום כך נאמר בה: ``ורבקה אוהבת את יעקב`` - בלשון הווה. בכל עת אוהבת רבקה את יעקב, כי אהבתה אינה תלויה בשם גורם גשמי; ואהבה שאינה תלויה בדבר חיצוני אינה בטלה לעולם. · על פסוק זה היה אומר הצדיק רבי נפתלי מרופשיץ: התמימות היא אחת המידות הנאות, הנחוצות לכל אדם בחיים. אך זאת לדעת, שלעלם אין להסתפק במידה זו לבדה ואין להתקיים מתוך דבקות במידה טובה זו. בעניין זה נשתנו יצחק ורבקה זה מזה יותר משאר האבות והאימהות. יצחק, ``העולה התמימה``, לא ידע כל ימיו מהי אונאה, ולא העלה בדעתו אפשרות של העמדת פנים והערמה כלפי הזולת. משום כך נפל ברשתו של עשיו הרשע, שהערים עליו בשפת חלקות: ````איך מעשרים את המלח ואת התבן?``; וחי כל ימיו בתחושה מוטעית, שבנו הבכור הוא צדיק המדקדק במצווה קלה כבחמורה. בניגוד לכך לא הצליח עשיו להערים על רבקה אימו, שהיתה בת בתואל הארמי ואחות לבן הארמי. וכוון שגדלה בבית רשעים, עובדי אלילים, עמדה מיד על טבעו המזויף של עשיו; ולכן רחשה אהבה יתרה ליעקב, שהיה שלם במידותיו הטובות וגילה כל ימיו שתוכו כברו. · שהיה עשיו צד (מרמה) את אביו בפיו: אבא, איך מתקנם (מעשרים) את המלח? אבא, איך מתקנים את התבן? (ולפי ההלכה, המלח והתבן אינם חייבים במעשר). לשון אחרת: כשהיה עשיו בא מן החוץ, היה אומר לאביו: אבא, המלח מהו שיהא חייב במעשר? והיה יצחק תמה ואומר: ראו בני זה, כמה מדקדק הוא במצוות! מלח הוא רוצה לעשר - שאר מעשרות (שאר דברים שחייבים במעשר) על אחת כמה וכמה! מתוך: אהבת חיים ``ויהיו חיי שרה מאה שנה ועשרים שנה ושבע שנים שני חיי שרה. ותמת שרה בקרית ארבע היא חברון...`` ידוע ששרה אמנו לפני שילדה את יצחק, היו כל חייה ביסורין, ורק שלושים ושבע שנה חייתה בשלווה, דהיינו מזמן שנולד יצחק עד יום מותה, והתורה רומזת דבר זה במלת ``ויהיו`` שזה בגמטריה שלושים ושבע- לומר שחייה של שרה שהיו ללא יסורים הם שלושים ושבע שנים. ואנו צריכים לדעת שכל הצרות והיסורים שיש בעולם ובפרט לצדיקים יש להם יסורים רבים וקשים הכל מחמת שהדור אינו מושלם והשכינה נמצאת בגלות. ולכן אם חס ושלום יש לאדם יסורין לא יתלונן נגד מדותיו של הקב``ה, כי אין אנו טובים יותר משרה אמנו שהיתה צדקת ובעלת רוח הקודש, ובכל זאת קבלה את היסורין באהבה, ולא התרעמה על מדותיו של הקב``ה. ``ותמת שרה בקרית ארבע``- רומז בזה ששרה היא הנשמה, ובשעת המיתה נפרדים ארבעת היסודות מן האדם (מים, אש, רוח ועפר) ואין שלטון ביום המוות, ולכן בחייו של האדם ישתדל לעשות מצוות ולעסוק בתורה להכין צידה לדרך לחיי נצח. בספר``מנחת שמואל`` כתוב שכאשר בא השטן אצל שרה אמר לה: `` ראיתי בעלך הלך לשחוט את בנו, שאלתי ממנו: מה אתה עושה? אמר לי: אני מקריב קרבן לה`, אמרתי לו: וכי בן אדם מקריבים קרבן? – ולא שמע בקולי``. שרה לא האמינה לדברי השטן, אבל חשדה שמא יש אמת בדבריו. מה עשתה? הלכה אצל אחימן ששי ותלמי אמרה להם: אתם גבוהים מכל הברואים, תסתכלו מרחוק ותראו אם יש שם זקן ושני נעריו עמו. אמרו לה: אנחנו רואים זקן אחד עוקד בחור אחד וסכין בידו. כששמעה שרה כך פרחה נשמתה ממנה ומתה. כל דברים אלו מלאים סודות נפלאים על חיי האדם בעולם הזה ובעולם הבא, אבל אין דבר יוצא מידי פשוטו. ואמרו חז``ל: כשמגיע יום פטירתו של האדם באים שלשה מלאכים ודורשים ממנו את הפקדון. ואחר-כך בא זקן אחד וסכין בידו- אמרו בזוהר: אין זקן, אלא יצר הרע. שעליו נאמר: מלך זקן וכסיל, שהוא השטן- מלאך המוות. ואם אדם תקן מעשיו וחזר בתשובה אין בכוחו של מלאך המוות לקחת את נשמתו באכזריות, אלא יש מלאך אחד מיוחד והוא מלאך רחמים, הוא לוקח את נשמת הצדיקים, יען שסוף אדם למות, ואין אדם ניצול מן המוות, ועל זה אמרו חז``ל: אין שלטון ביום המוות. ``ויבא אברהם לספוד לשרה ולבכותה``- ויצחק, היכן היה? מבואר בזוהר הקדוש שמיכיוון שנשחט רוב קנה של יצחק והיה בסכנת מווות באו מלאכי השרת ולקחוהו לגן עדן כדי לרפאותו ונשאר שמה שלוש שנים. ולכן כתוב כשנכנס יעקב אצל יצחק אביו אמר יצחק: ראה ריח בני כריח השדה אשר ברכו ה`, כלומר שיצחק אבינו היה מכיר מאז את הריח של גן עדן. כתוב אצל אליעזר עבד אברהם: ``ויברך את הגמלים מחוץ לעיר לעת ערב לעת צאת השואבות``- ``- זה מרמז על לאדם- מדה כנגד מדה לא בטלה, כל אדם מקבל לפי מעשיו ומילת גמלים הוא מלשון גמול , כמו שנאמר והשבות לו גמולו בראשו. ומה שאמר מחוץ לעיר רצה לומר: כאשר מוציאים את האדם מחוץ לעיר דהיינו לבית הקברות אשר נמצא מחוץ לעיר שם יקבל את הגמול לפי מעשיו. לעת ערב- רצה לומר כאשר יחשך זמנו לעת צאת דהיינו ביציאת הנשמה, כל אלה הדברים צריך האדם לשקול בדעתו לפני שיקרב יום מותו ויקבל את גמולו. והכתוב אומר: ``ולבני הפלגשים אשר לאברהם...`` זרזונו רבותינו ואמרו: מי שאינו טהור, בין איש בין אשה שלא יהיו נשמותיהם ערטילאין רחמנא ליצלן, וצריך תיקון בשלושה דברים: תורה, תענית וצדקה. ושמירת השבת עולה על כולנה. ורבותינו אמרו: אין צדיק בארץ שלא יחטא במקרה לילה. ונסביר הדבר: א. לימוד התורה- כתב הגאון החפץ חיים, שבכוח לימוד התורה יכול האדםבכל דיבור ודיבור שלומד להדיח את מלאכי החבלה ובמקומם נבראים מלאכים קדושים, ואין דבר העומד לפני לימוד התורה וכל מה שברא הקב``ה בעולמו לא נקרא טוב מלבד לימוד התורה. שנאמר: ``כי לקח טוב נתתי לכם – תורתי אל תעזובו``. ומי שלומד תורה על מנת לעשות רצון אבינו שבשמים בודאי זוכה לכל הטוב. ב. צום, תענית- אמרו המקובלים, מי שרוצה לחזור בתשובה ושימחקו לו עוונותיו יפתח ידו לצדקה תמיד וזה אחד מהתיקונים, ואחר שנותן צדקה ובאו עליו יסורין ישמח. וזה סימן שעוונותיו נמחקין, ואם אדם רוצה להפטר מהיסורין, הוא בעצמו יביא על עצמו יסורין ויקדים לקבלם (כגון תענית). משום שיש הבדל בין היסורין שמקבל מהשמים לבין יסורין שמקבל על עצמו. וכאשר רואים בשמים את מעשיו פוטרים אתו מן היסורין, שכן כתוב במסכת תענית: כל המתענה נקרא קדוש. ג. ממון- נתינת צדקה- זה תיקון לארבעה עולמות שהם: אצילות, בריאה, יצירה ועשיה. אבל זה בתנאי שיתן את הצדקה להקים את השכינה מן העפר (כלומר, שתבוא הגאולה) ושיתן את הצדקה למקום הראוי לצדיקים צנועים, לתינוקות של בית רבן, לאלמנות ויתומים ולמשפחות צנועים. וראיתי כתוב בליקוטי מוהר``ן שהצדקה נקראת משפט, שמהפך מדת הדין למדת הרחמים ועל ידי זה זוכה לאריכות ימים. ושמירת השבת עולה על כולנה כי השבת שקולה כנגד כל המצוות.