פרשת השבוע-שמות

(אתר שופר) ``ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה`` (א - א) לא נאמר ``אשר באו`` כי אם ``הבאים`` - כלומר, שהם באים תדיר; בכל העיתים ובכל הגלויות, כאשר בני ישראל נתונים בצרה ובמצוקה, באים אתם שמות השבטים הללו וזכותם עומדת להם להחזיק מעמד. (חידושי הרי``מ ז``ל) ``הבאים מצרימה את יעקב`` (א - א) בני ישראל עשויים להחזיק מעמד בגלות אך ורק כאשר הם נדבקים במידתו של יעקב אבינו, שהיה עניו ושפל רוח, (קטונתי מכל החסידים), מנע עצמו מלהתגרות בעשו אחיו ובתמימות היה יושב באהלה של תורה (איש תם יושב אהלים) - כי אז השכינה שרויה אתם בגלות ושומרת על קיומם. ואילו כאשר אין בני ישראל הולכים בדרכי יעקב אבינו, כי אם שואפים רק להדמות אל הגויים, לחקות את מעשייהם, לחיות כמותם חיי מותרות והוללות, לעזוב את התורה ולנקוט בדרכיו ושיטותיו של עשו - אז הם הולכים ונשפלים יותר ויותר וכל קיומם נכרך בקשיים מרובים. (פרדס יוסף) ``ואלה שמות בני ישראל`` (א - א) להודיע הבתן שנמשלו לכוכבים. (רש``י) בני ישראל חייבים לדעת, כי השם-יתברך אוהב אותם, וכשם שברא את הכוכבים על-מנת שיאירו בחשכת הלילה - כך ברא אותם על-מנת שיפיצו את אור האלוקים ויחדירוהו למקומות החשוכים והמושפלים ביותר. (שפת אמת) ``איש וביתו באו`` (א - א) הם באו למצרים יחד עם בתיהם מארץ ישראל, כלומר, שהביאו איתם את בתי מדרשיהם ללמוד תורה, שכן בתי מדרשות שבחוץ לארץ ישנה בהם קדושת ארץ ישראל. (תורת משה) סופי תיבות של ``ואלה שמות בני ישראל הבאים`` הם: ``תהלים`` - לרמז, שבכל הצרות והמצוקות - מצרים - יש להשתמש בספר התהלים ועל ידי כך תבוא הישועה. (הרב הצ` מבנדין ז``ל) ``איש וביתו באו`` (א - א) דרכו של עולם, כאשר אדם עוקר מעיירה קטנה ספוגה תורה ויראת-שמים אל כרך גדול שטוף הפקרות והבלי-הזמן - הרי הוא עצמו, שמנעוריו נתחנך ונתגדל בדרך היהדות, עודנו ממשיך לשמור תורה ומצוות כבתחילה; ואילו ילדיו מסתכלים קימעה-קימעה לחיי-ההפקר של הכרך עד שלבסוף הם סרים מדרך היהדות. לפיכך באה התורה להודיענו, כי אצל בני יעקב לא היו הדברים כך. בבואם מעבר הנהר, מסביבה של אמונה ויראת שמים, למצרים הטמאה והאלילית - נשארו בכל זאת ``איש וביתו``, לא חל שינוי בבית והבנים הלכו בעקבות אבותיהם תוך התאמה מלאה... (הדרש והעיון) ``ובני ישראל פרו וישרצו`` (א - ז) דרש רבי עקיבא, כי בזכות נשים צדקניות שבאותו הדור נגאלו אבותינו ממצרים. מה עשו? כשהלכו לשאוב מים היה הקב``ה מזמן להן דגים קטנים כדי מחצית הכד. היו מבשלות קדירה של דגים וקדירה של חמין והיו מביאות לבעליהן בשדה. שם היו מעודדות אותם בדברי ניחומים, מרחצות אותם ומגישות לפניהם אכילה ושתיה. וכשהיתה מגעת שעתן ללדת, היו יוצאות לשדה ויולדות תחת עץ-תפוח. אז היה הקב``ה שולח להן מלאך מן השמים, שהיה רוחץ הילדים, חותלם בחיתולים, ומניק אותם דבש ושמן. כאשר בני ישראל היו מגיעים לכלל יאוש עקב קושי העבודה והעינויים, עד שדעך בקרבם כל רצון של חיים ונשקפה סכנה לכל עצם קיומו של עם ישראל, - הרי דווקא הנשים היו מביאות עמן עידוד ועוררו בבעליהן רצון-קיום וחדוות-חיים. על-אף התנאים הקשים והגרועים ביותר הוסיפו לנהל את חיי - המשפחה שלהן, כדי להגדיל את מחנה ישראל. הן לא נקטו בשיטות האפיקורסיות, כי בימי רעה ומצוקה יש למעט בילודה ככל האפשר, אלא שמו מבטחן ותקוותן בהשם-יתברך, כי ביכולתו לפרנס על-ידי מלאכיו שלא כדרך הטבע ולהציל את ילדי עמו אפילו כאשר חורשים מענית על גבם... זו היתה צדקותן של נשי אותו הדור ובזכות זאת הביאו את הגאולה. (אבני אזל) ``פרו וישרצו וירבו ויעצמו`` (א - ז) טבעו של עולם הוא, שבני תאומים חלשים בגופם, לפי שאחד נוטל מכוחו של אחיו. ואילו כאן במצרים, אף על פי ש``פרו וישרצו`` ונולדו אפילו בשישיות, בכל זאת היו מפותחים יפה ובריאים בגופם - ``ויעצמו``, מלשון ``חזק ועצום``. (תולדות יצחק) ``ותמלא הארץ אותם`` (א - ז) כיון שנתמלאו בתי הטרטיאות מהם, מיד גזרו עליהם שיפרשו מהם. (ילקוט) כל מה שהיהודים חותרים לחדור לעולם-התרבות של הגויים, כך מתגברת יותר שנאת הגויים כלפיהם והם ממציאים חוקים שונים לבודד את היהודי ולהתרחק ממנו... (חידושי הרי``מ ז``ל) ``ויקם מלך חדש על מצרים אשר לא ידע את יוסף`` (א - ח) אילו היה יודע ומכיר את יוסף, את עברו ופרשת חייו, כי אז היה לומד לקח מזה, שדוקא כל האמצעים שהופעלו כדי להביא עליו רעה, הן ע``י האחים והן ע``י פוטיפר - הם היו הדרכים אשר הובילוהו אל פסגת ההצלחה והגדולה, וממילא היה חושש לענות ולהציק ליהודים, פן יגרום על ידי כך לגאולתם ועלייתם לגדולה. (אמרי אש להה``ק מגומבין ז``ל) יוסף הינו סמל הקדושה, הצניעות והבריחה מתאוות מגונות. כל זמן שמצוי אצל ישראל כוחו של יוסף הצדיק אין כל רעה יכולה לבוא עליהם. ``אשר לא ידע את יוסף`` - כאשר חדלים לדעת מדתו זו של יוסף, אזי מתחדשות כל הגזירות. (לפי שפת אמת) ``הנה עם בני ישראל רב ועצום ממנו. הבה נתחכמה לו`` (א - ט, י) לו - למושיען של ישראל (רש``י) תמיד קם לו לעם ישראל מנהיג, המעודד ומחזק אותם בכל עת צרה, מאמץ את לבם ורוחם בדברים ועצות בכל שעת משבר, אינו מניחם להתרפות באמונתם בזמן של נסיונות, ובכך הוא מושיעם. דבר זה ידוע להם לשונאי ישראל שבכל הדורות, ולפיכך זוממים הם תמיד מחשבות רעות כנגד המנהיג והמושיע היהודי, כיצד לבטל את השפעתו על העם היהודי וכך להחלישו ולהכריעו כליל. מספרת לנו התורה, כי פרעה גם הוא אמר כך: ``הנה, עם בני ישראל`` - הנה בזה טמון סוד שלמותו של עם ישראל - ``רב ועצום`` - שתמיד מצוי להם מנהיג חזק, רב עצום, אשר נותן להם עוז ועצמה לעמוד בעת צרה ומצוקה. לפיכך ``הבה נתחכמה לו`` - ``למושיען של ישראל``... (נועם מגדים) ``ויקוצו מפני בני ישראל`` (א - יב) לפתע חשו המצרים בקרבם שנאה עזה כלפי בני ישראל, אף על פי שזה לא היה כל-כך מרצונם (בפה-רך). היה זה רצון ההשגחה העליונה, כדי לבודד את בני ישראל מן המצרים לבל יתבוללו בתוכם. לפיכך אומר נעים-זמירות-ישראל בתהלים: ``הפך לבם לשנוא עמו`` (שפת אמת) ``וימררו את חייהם בעבודה קשה בחומר ובלבנים`` (א - יג) על כך מובא בזוהר הקדוש: ``בחומר דא קל וחומר, ובלבנים דא לבון הלכתא``. על ידי זה שישראל עוסקים בתורה שבעל-פה, המבוססת על שלוש-עשרה מידות שהתורה נדרשת בהן ואשר הראשונה שבהן היא ``קל וחומר``, ועוסקים בברור הלכות התורה - ניתן להם הכוח והעוז להחזיק מעמד בקשיי החומר והלבנים של הגלות... (הגאון רבי מנחם זמבה זצ``ל) ``ויאמר מלך מצרים למילדות העבריות אשר שם האחת שפרה ושם השנית פועה. ויאמר בילדכן את העבריות וראיתן על האבנים אם בן הוא והמתן אותו.`` (א - טו, טז) יודע היה פרעה, כי כל זמן שהמילדות יהיו נקראות בשמותיהן העבריים: ``יוכבד`` ו``מרים``, לא יוכל כלל לבוא אליהן בהצעה אכזרית כזו, להמית את ילדי ישראל. לפיכך ציוה עליהן תחילה לשנות את שמותיהן ל``שפרה`` ו``פועה``. סבור היה, כי לכשיהיו נקראות בשמות מצריים ישפיע הדבר על כל הלך-רוחן וישנה את מהותן ואופיין, עד אשר יהיו מסוגלות לרצוח את ילדי ישראל. ורק אז נתן להם את הצו השני: ``אם בן הוא והמיתן אותו``. כל עצמו של האדם הוא השם. טמיעת השם משפיעה מאוד על טמיעה פנימית של הרוח והאופי. (הה``צ רצ``א מדינוב זצ``ל) ``ותחיין את הילדים`` (א - יז) פעמים יש שנולדים ילדים יחסרי כח-חיים והם מתים מיד עם צאתם לאויר העולם. היו איפוא המיילדות חוששות, שמא יחשדו בהן שהן המיתו את הילדים הללו, לכן התפללו ובקשו מהשם-יתברך כי ילדים שלא נועדו מטבעם לחיות יישארו גם הם בחיים, לבל יוטל עליהן כל חשד. זהו שאמרה תורה: ``ותחיין את הילדים``... (לפי המדרש) ``ויהי כי יראו המילדות את האלקים ויעש להם בתים`` (א - כא) לפי שיוכבד ומרים יראו את האלוקים, זכו לבנים טובים והקימו בתים גדולים בישראל. מיוכבד יצא משה רבנו ואהרון הכהן, וממרים יצא בצלאל אשר הקים את המשכן, (מדרש). אמהות טובות מעמידות בנים טובים... כיון שראה פרעה, שהמילדות יראות את האלקים ואם ילכו לבתיהן של היולדות ישתמטו מלמלא את פקודתו, לפיכך הקים בתי-יולדות מיוחדים, ששם היו חייבות כל היולדות ללדת את ילדיהן, על-מנת שיוכל לפקח בקפדנות על כל פעולותיהן... (מלבים) ``ויעש להם בתים`` (א - כא) ``בית`` פירושו בית-אבא, נקודת-מרכז. אדם מישראל שמוסר את נפשו בעד מצווה, נעשית אישיותו לנקודת-מרכז, לבית, שממנו מוקרנות קרני הכיסופים, ההתלהבות והקדושה של המצוה, על אחרים הבאים אתו במגע. למשל, אדם מישראל המוסר נפשו בעד אהבת-השם - הריהו נעשה ``בית`` של אהבת-השם, ואם בעד יראת-השם - הריהו נעשה ``בית`` של יראת-השם. וזוהי איפוא כוונת הפסוק: כיון שיראו המילדות את האלוקים ומסרו את נפשן בעד יראה זו - ``ויעש להם ביתם`` - עשה אותן השם-יתברך לבתים של יראה, לנקודות-מרכז שמהן הוקרנה יראת-שמים על כל כלל ישראל. (דגל מחנה אפרים) ``כל הבן הילוד היאורה תשליכהו`` (א - כב) תרגום אונקלוס אומר על כך: ``כל ברא דיתיליד ליהודאי`` - כל הבן הילוד ליהודים. אמנם הפקודה ניתנה להשליך ליאור את כל הבן הילוד, שכן לא היה יאה למלוכה ``תרבותית ומתקדמת`` לחוקק חוקי-אפליה כאלו נגד היהודים בלבד. ברם, פקידי המלוכה קיבלו בחשאי את פירושו האמיתי של החוק והם כבר תרגמו: ``ליהודאי``... (שיחות צדיקים) ``וילך איש מבית לוי ויקח את בת לוי`` (ב - א) בת לוי זוהי יוכבד, שכבר היתה אז בת מאה ושלושים שנה, ואף על פי כן חזרה לנעוריה וילדה את משה. ברם, למה מסופר מעשה זה כלאחר יד, על אף היותו תופעה בלתי טבעית, בעוד אשר התורה מדגישה בהרחבה את פרשת הולדתו של יצחק בתור נס מופלא, בזמן ששרה היתה בת תשעים שנה בלבד? הסביר המגיד מדובנה דבר זה עפ``י משל: שני אביונים נזדמנו יחד בדרך והיו משוחחים על אודות עיר אחת, שבה קיבצו נדבות. אחד דיבר בשבחם של בני העיר שהם בעלי צדקה ונדיבי לב, ואילו השני צווח ואמר, שהם קמצנים מושבעים וכי לא השיג אצלם מאומה. לבסוף נתברר, כי הראשון ביקר בעיר בחג הפורים, בעת שהכל נותנים מתנות לאביונים, ואין פלא איפוא שקיבל נדבות ניכרות. ואילו השני ביקר שם באחד מימות החול האפורים ואמנם לא קיבל מאומה. הוא הדבר גם כאן במצרים. כאשר כל עצם הילודה היה נס ופלא, שכן נשי ישראל היו ממליטות ששה ילדים בבת אחת וכולם היו בריאים ושלמים - לא היה ממילא משום חידוש מיוחד בזה שיוכבד ילדה בן בגיל מאה ושלושים שנה. ואילו בזמנו של אברהם היה עולם כמנהגו נוהג ובלידתו של יצחק בגיל תשעים היה משום חידוש עצום... ``ותרא אותו כי טוב הוא`` (ב - ב) איתא במדרש, ``כי טוב`` כלומר, שנולד מהול. שכן ``טוב`` בתורה פירושו - שלם ותמים ללא פגם, ואילו ``רע`` פירושו פגום, בעל מום. (ראה בפרשת בחוקותי: ``לא יבקר בין טוב לרע`` - מפרשת הגמרא: ``בין תם לבעל מום``). תמים ללא פגם יכול להיות רק אדם מהול, כפי שאמרה תורה אצל אברהם אבינו: ``התהלך לפני והיה תמים``, ונאמר על כך במדרש, כי לפני המילה היה אברהם בעל מום ורק לאחרי המילה נעשה תמים. ואם, איפוא, נאמר אצל משה רבנו עם היוולדו: ``כי טוב הוא``, הרי למדים אנו מזה שהוא נולד מהול - שלם ותמים... (ברכת שאול) ``ותשם בסוף על שפת היאור`` (ב - ג) אותו יום היה שביעי בחודש סיון, שכן משה רבנו נולד בז` אדר ושלושת החדשים בהם הצפינה אותו אמו נסתיימו בז` סיון. ובז` סיון קיבל אח``כ משה את התורה על הר סיני, ולכן עמדה לו עתה זכות זו שיהא ניצול. (גמרא סוטה) מכאן - אמר הגאון רבי מרדכי בנט ז``ל - נובע מנהג ישראל לרפד בחג השבועות את הבתים בעלים ירוקים הצומחים על המים, כדי להזכיר את ``ותשם בסוף על שפת היאור``, אשר חל בשבועות. ``ותרד בת פרעה`` (ב - ה) התורה אינה מזכירה את שמה של בת פרעה, ואילו בדברי הימים א` (ד-יח) מוזכר שמה: ``בתיה``. חכמינו אמרו, כי השם ``בתיה`` ניתן לה רק לאחר מכן, כאות תודה על הצילה את משה. וכך אמר לה הקב``ה, את קראת לבני משה, הריני קורא לך בתי - בתיה. ברם, מצינו במדרש כי עוד במצרים היו קוראים לה ``בתיה``, שכן אמרו דתן ואבירם למשה: אף שטוען אתה כי בנה של בתיה אתה, אינך אלא בנה של יוכבד. אלא באמת קרא אותה פרעה , אשר ראה עצמו כאליל, בשם ``בתיה``, שבלשון מיצרית פירושו: בת אלוקים, וכך קראוה גם דתן ואבירם. אולם, התורה לא רצתה לתת לבת פרעה תואר אלקי ולפיכך אמרה ``בת פרעה`` במקום ``בת- י-ה``. אבל לאחר מכן, כאשר נטשה את אלילי אביה והצילה את משה, חזרה התורה לקרוא לה ``בתיה``, שכן מעתה איננה מתייחסת עוד אל פרעה, כי על ידי מעשיה הטובים נעשתה לבת א-ל חי. (אבני אזל) ``ותראהו והנה נער בכה... ותאמר מילדי העברים זה`` (ב - ו) היא ראתה אותו בוכה, אבל לא שמעה אותו, לפיכך אמרה: אין זאת אלא מילדי העברים הוא זה, יהודי מסוגל לבכות חרש ללא השמעת קול... (הה``צ ר` בונם זצ``ל מאוטבוצק) ``וירא איש מצרי מכה איש עברי מאחיו ויפן כה וכה וירא כי אין איש ויך את המצרי`` (ב - יא) אף על פי שהמצרי הכה יהודי שהיה ``מאחיו``, מידידיו הטובים של המצרי, הדומה יותר למצרי מאשר ליהודי - בכל זאת בא משה לעזרתו, שכן חריצת משפטו של יהודי אם טוב הוא ואם רע אינה נתונה לסמכותו של המצרי, כי אם היהודים בינם לבין עצמם צריכים להחליט על כך. וזהו שאמר הכתוב: ``וירא כי אין איש`` - ראה משה רבנו, שהמצרי איננו האיש הראוי לחוות דעות ולדון את היהודי אם טוב הוא אם רע, ואם הוא מכהו הרי זה מוכיח על שנאתו ליהודים בכלל. (הדרש והעיון) במה הרגו? אחד אומר: באגרוף, שני אומר: במגריפה של טיט, ושלישי אומר: בשם המפורש. (מדרש) יש סבורים, כי עשויים אנו לנצח את נוגשינו רק בכח האגרוף, אחרים סבורים, כי רק בעזרת מכשירי-העבודה נוכל לנצחם. ברם, האמת היא כי רק בעזרת השם-יתברך, באמונתו ובשמירת מצוותיו, יכולים אנו להתגבר על המצריים למיניהם המכים בנו. גם ה``אגרוף`` וגם ה``מגריפה`` זקוקים לשם-המפורש... (אבני אזל) ``והנה שני אנשים עברים נצים ויאמר לרשע למה תכה רעך`` (ב - יג) כאשר יהודים ניצים ביניהם, בה בשעה שבחוץ שוררת כלפיהם משטמה עזה וכל מצרי מרשה לעצמו להכות ביהודי - אז הרי זה באמת חוסר-דעת ורשעות, אשר אין דעתו של משה רבנו סובלתם... (אבני אזל) ``אכן נודע הדבר`` (ב - יד) תחילה לא הבין משה, על שום מה סובלים בני ישראל בגלות יותר מעמים אחרים; ואילו עתה, משנוכח לראות ביניהם רכילויות, מחלוקת ולשון הרע, כבר היטיב להבין עד כדי כך, שאפילו שאל: ``וכי אוציא את בני ישראל`` - משום איזו זכות ראויים הם בני ישראל להיגאל? מסתבר איפוא, כי בגלל לשון הרע, מחלוקת ורכילות, מתבטלות כל הזכויות. (שפת אמת) ``ויאמר מי שמך לאיש שר ושופט עלינו`` (ב - יד) זו דרכם מאז ומתמיד של כל מיני דתן ואבירם, שאם בא אדם להפריעם ממעשיהם הרעים, מיד מתחילים הם לשלול את זכותו לכך, לבדוק את ייחוסו לצווח: ``מי שמך לשר ושופט``. ברם, כאשר הדברים אמורים במלחמה נגד הרע, חובה על כל אחד ואחד לעשות את כל אשר בידו. - ``במקום שאין אנשים השתדל להיות איש``. (אבני אזל) ``איש מצרי הצילנו מיד הרועים`` (ב - יט) נאמר על כך במדרש: ``הוא עברי ולבושו מצרי``. מאחר שהיה לבוש כמצרי אמרו עליו: ``איש מצרי``. בעת שממשלת הצר ברוסיה גזרה גזירה נגד התלבושת היהודית, וצדיקי הדור עשו כל מיני השתדלויות כדי לבטל הגזירה הזאת, שאל משכיל יהודי בעל השפעה להרבי הזקן מוורקי הרה``ק ר` יצחק ז``ל: מה לכם מרעישים כל כך עולמות? הלא משה רבנו גם הוא היה לבוש כמצרי? השיב לו על כך הרבי מוורקי ז``ל ואמר: ראה משה רבנו, כי יתרו מבקש להשיא את בתו רק לאיש עברי, אלא שהיה חושש מפני אומות העולם; התלבש מפני המדיינים, אשר יחשבוהו למצרי. דבר זה אפשר לעשותו רק במקרה מסויים, כדי להערים על המדיינים, אבל ללבוש מלבושי נכרים באורח קבוע - זה אסור ליהודי. לפיכך מברכים אנו כל יום: ``אוזר ישראל בגבורה`` ו``עוטר ישראל בתפארה`` - אומר הב``ח - כדי להודות להשם-יתברך על אשר הבדילנו מן הגויים אשר סביבנו במלבושינו המיוחדים. ``ותאמרן איש מצרי הצילנו מיד הרועים ויאמר אל בנותיו ואיו`` (ב - יט, כ) אדם המסוגל לחרף נפשו למען נרדפים ומעונים ולהצילם, ודאי איננו מצרי רגיל, על אף מראהו המעיד על כך. מצרי שכזה יש לחפשן ולהתבונן בו בהתפעלות ופליאה... (אבני אזל) ``וימת מלך מצרים`` (ב - כג) אמרו חכמינו, שלא מת ממש אלא נעשה מצורע. שהרי הכתוב מכנהו כאן בשם ``מלך``, ואם כן אין לפרש כפשוטו שהוא מת ממש, לפי שבמותו איננו קרוי עוד מלך, ככתוב: ``אין שלטון ביום המות``... (הגאון מוילנה) ``ויאנחו בני ישראל`` (ב - כג) בתחילה היו בני ישראל שקועים כל כך בגלות, עד שלא הרגישו כלל את הגלות... ואילו עתה, משהתחילו להתגלות ניצני הגאולה, באו לידי הרגשת והבנת הגלות ונאנחו. (חידושי הרי``ם) ``ותעל שועתם אל האלוקים מן העבודה`` (ב - כג) בני ישראל לא הצטערו כל כך מעצם העבודה המפרכת, כמו מזה שלא ניתן להם להתפלל ולעבוד את האלוקים (איזוהי עבודה שבלב - זו תפילה); ואכן, שוועתם מן ה``עבודה`` עלתה מיד השמימה ונתקבלה. (רבי שמלקי מניקלשבורג ז``ל) ``וירא אלוקים את בני ישראל וידע אלוקים`` (ב - כה) ראה אלוקים את בני ישראל כיצד הם נצמדים ביהדותם, ועל אף כל הנגישות והענויים לא נגרע מאומה מצורתם היהודית ולא שינו את לשונם ואת מלבושם - לפיכך ``וידע אלוקים`` - גמר אומר לגאלם. (בשם צדיק אחד) רישומם של עינויים ותלאות ניכר על ידי אותות וסימנים בחיצוניותו של המעונה, ואילו דכדוך פנימי וייסורי-נפש הצפונים בעומקה של נשמה אי אפשר לראותם מבחוץ; רק השם יתברך, שהוא יודע מחשבות, יודע אותם. לפיכך - ``וירא אלוקים`` - הוא ראה את העינויים החיצוניים - ``וידע אלוקים`` - הוא ידע את ייסורי-נפשם הפנימיים... (מלבים)