פרשת השבוע-בא

(אתר שופר) ``ויאמר ה`` אל משה: בא אל פרעה, כי אני הכבדתי את לבו`` כמה מגדולי ישראל תמהים על לשון הכתוב שלפנינו: מדוע נאמר כאן ``בוא אל פרעה`` - ולא ``לך אל פרעה``? בעניין זה כותב רבי חנוך צבי מבנדין, חתנו של רבי יהודה ליב מגור (בעל ``שפת אמת``), בספרו ``יכהן פאר``: זוגתי, הרבנית פייגא, אומרת כך: מדוע אומר ה`` למשה ``בוא אל פרעה``, ואינו אומר לו ``לך אל פרעה``? שהשם יתברך, כביכול, מרגיע את משה לקרא השליחות הקשה אל מלך מצרים ואומר לו: בוא אתי, ושנינו יחד נלך אל פרעה... הצדיק רבי מנחם מנדיל מקוצק העיר על לשון הכתוב בפתח הפרשה: אין הקדוש-ברוך-הוא אומר למשה: ``לך אל פרעה``, כי לעולם אין פורשים ממחיצתו של ה`` יתברך, ואי אפשר לו לאדם להתרחק מן הבורא, שהרי ``מלוא כל הארץ כבודו`` (ישעיה ו”, ג”). משום כך קורא כאן ה” למשה: בוא אתי אל פרעה, והנני אתך בכל אשר תלך! · על פסוק זה שבפתח הפרשה היה אומר הצדיק רבי יחיאל מיכל מתלמידי הבעל-שם-טוב: ``כי אני`` - האומר על עצמו ``אני``, בחינת אני ואפסי עוד; סימן הוא ש``הכבדתי את לבו`` - שאין לבו לב בשר, אלא חמת (=נאד) מלא דם, ככבד שבבטן האדם. ``ולמען תספר באזני בנך ובן-בנך...וידעתם כי אני ה``· הכתוב מדגיש כאן, שאם ``תספר באזני בנך ובן-בנך`` - אם תעבירו את עלילות ה” על-פני שלושה דורות רצופים - שוב לא תיפסק מכם האמונה בה” וידיעת התורה והמצוות. וכן שנינו משמו של רבי יוחנן: ``כל שהוא תלמיד-חכם, ובנו תלמיד-חכם, ובן-בנו תלמיד-חכם - שוב אין תורה פוסקת מזרעו לעולם`` (בבא מציעא פ``ה, ע``א). לפי רעיון זה, מתקשרת תחילת הפסוק שלפנינו (``ולמען תספר באזני בנך ובן-בנך``) עם דברי הסיום שבו: ``וידעתם כי אני ה”. · אומרים כאן חכמי המסורה: בשני מקומות בתורה מצינו את המלה ``ולמען``. בתחילת פרשת ``וארא`` נאמר: ``ולמען תספר באזני בנך ובן-בנך``; ובפרת ``עקב`` נאמר: ``ולמען תאריכו ימים על האדמה`` (דברים י``א, ט”). לומר לך, שכל המטפל כראוי בחינוך בניו ובני-בניו - זוכה לאריכות ימים על האדמה, שהבטיח ה” לעמו. · רבי יהושע מאוסטרובה, בעל ``תולדות אדם``, קושר כאן ראשיתו של הכתוב (``ולמען תספר באזני בנך ובן-בנך``) לדברי הסיום: ``וידעתם כי אני ה``. לדבריו, עלינו להפיק מכאן מוסר-השכל לחשיבות היתרה של חינוך הבנים. אם נחדיר בלב בנינו ובני-בנינו את ההכרה בגדולת ה בעולם - נתעלה גם אנו למדרגה גבוהה בידיעת ה” ויקוים בנו ``וידעתם כי אני ה”. ``דבר-נא באזני העם וישאלו...כלי-כסף וכלי-זהב`` · במסכת ברכות, דף ט”, דרשו חכמינו ז``ל: אין ``נא`` אלא לשון בקשה. אמר לו הקב``ה למשה: בבקשה ממך, לך ואמור להם לישראל: בבקשה מכם, שאלו ממצרים כלי כסף וכלי זהב! שלא יאמר אותו צדיק (=אברהם אבינו): ``ועבדום ועינו אותם`` (בראשית ט``ו, י``ג) קיים בהם (ה” בישראל, כדבריו בברית בין הבתרים); ``ואחרי-כן יצאו ברכוש גדול`` (שם, י``ד) לא קיים בהם. על מדרש זה יש מקום לשאול: האם רק בשל טענה זו של אברהם אבינו דאג ה”, שישראל יצאו ממצרים ברכוש גדול? ואילולא השמיע אברהם טענה זו, כלום אפשר להעלות על הדעת, שהקב``ה לא יקיים הבטחתו המפורשת לישראל בברית בין הבתרים? מסבירים זאת חכמי ישראל בדרך הבאה: שאיפת החרות והרצון להינתק מכבלי השעבוד במצרים היו כה חזקים בקרב שבטי ישראל, עד שהיו מוכנים לוות בלב שלם על אותו ``רכוש גדול`` מן המצרים, שהובטח להם בשעתו מפי ה”, ובלבד שלא להתעכב אפילו שעה נוספת אחת בארץ השעבוד. משום כך פנה ה” באמצעות משה לעם במלים ``דבר-נא``: בקש מהם שישאלו מן המצרים כלי כסף וכלי זהב! כשם שגזירת הגלות והשעבוד הוטלה על ישראל בעל-כרחם, גם ההבטחה ``ואחרי-כן יצאו ברכוש גדול-צריכה להתקיים בעל-כרכם, אפילו אין ישראל רוצים בכך. · לדברי הרשב``ם, משמעות המלה ``וישאלו`` אינה מלשון שאילה (קבלת דבר על-מנת להחזיר), אלא מלשון בקשה, ככתוב: ``שאל (=בקש) ממני ואתנה גויים נחלתך`` (תהילים ב”, ח”). לפי זה, לא שאלו בני ישראל מן המצרים את כליהם היקרים כדי להחזירם אחרי-כן, אלא ביקשום במתנה - וממילא לא היתה כאן אונאה או הערמה מצד יוצאי מצרים. · רבי שמשון רפאל הירש, רבה של פרנקפורט דמיין, מתאר באריכות את היחסים הנלבבים שנרקמו בין מצרים לבני ישראל אחרי מכת החושך, עד שהמשעבדים היו מוכנים להעניק למשועבדים מתנות יקרות; וזה לשונו: במשך שלושה ימים היו נוגשיהם המצרים אסורים באזיקי-עיוורון, מוסגרים לידיהם חסרי-אונים. שלושה ימים נחשפו אוצרותיהם בדירותיהם, ושום יהודי לא ניצל הזדמנות זו לעשות בהם נקם; במאומה לא נקעו, מאדם ועד שרוך-נעל. גדלות מוסרית זו, שנגלתה למצרים ברגע בו הוחזר להם מאור עיניהם, הרימה קרנו של האיש משה בעיני המצרים יותר משנעשו זאת הנסים אשר חולל. ושמא משה והעם התקוממו בלבם לרעיון להעמיד בסכנת-מה ניצחון מוסרי זה על-ידי בקשות כאלה (=פנייה למצרים, שיעניקו להם כלי-כסף וכלי-זהב). אולם רצון ה” היה לבלי תת לעמו לצאת ריקם; הלא כל הדורות שנמקו בעבדותם לא היו מסוגלים לרכוש לעצמם אף מעט מן המעט. לכן אמר ה” למשה: ``דבר-נא באזני העם`` - שדלם בדברים והניעם לצעד זה! ``ושמרתם את המצות`` על כתוב זה שנינו במדרש מכילתא: אמר רבי יאשיה: אל תהי קורא ``את המצות``, אלא ``את המצוות``. כדרך שאין מחמיצין את המצות, כך אין מחמיצין (=דוחים ומשהים) את המצוות. העיר על מדרש זה הצדיק רבי פנחס מקוריץ (מגדולי תלמידיו של הבעש``ט): כשם שמצה שהחמיצה - לו זו בלבד שאין באכילתה בפסח משום מצווה, אלא גם חייבים על כך עונש כרץ; כך עלינו לדעת, שכאשר מחמיצים מצווה כלשהי - לא רק מפסידים שכר מצווה, אלא גם נענשים על כך בעונש חמור מן השמים... ``והיה כי יאמרו אליכם בניכם: מה העבדה הזאת לכם?`` לדברי הקדמונים, זו שאלתו של הבן הרשע, הקורא ביהירות ובלעג: ``מה העבודה הזאת לכם?``. ועל כך נאמר בהגדה של פסח: ``לכם`` - ולא לו; ולפי שהוציא את עצמו מן הכלל, כפר בעיקר (=בעיקרי האמונה). לכן מקהים את שניו (=עולבים בו) ומשיבים לו מידה כנגד מידה: ``בעבור זה עשה ה” לי (נסים ונפלאות), בצאתי ממצרים`` (י``ג, ח”); ``לי`` - ולא לו. אילו היה שם (=אילו היה הבן הרשע במצרים), לא היה נגאל. העיר בעניין זה הרב משה אביגדור עמיאל (רב ראשי של תל-אביב בשנים 1936-1945): בשאלת הבן החכם נאמר בלשון יחיד: ``כי ישאלך בנך...מה העדות והחוקים והמשפטים, אשר ציווה ה” אלהינו אתכם?`` (דברים ו”, כ”). גם הבן התם מוזכר בפרשתנו בלשון יחיד: ``והיה כי ישאלך בנך...מה זאת?`` (י``ג, י``ד). ורק בשאלת הבן הרשע נאמר בלשון רבים: ``והיה כי יאמרו אליכם בניכם`` וגו”. משום שהמציאות העגומה היא, שסוג זה של בנים הוא הרוב במשפחות רבו בישראל... ``ויקרא למשה ולאהרן לילה...`` היה פרעה מחזר על פתחיהם של עבדיו ומעמידם כל אחד ואחד ממקומו, והולך עימהם וקורא בלילה בכך שוק ושוק ואומר: היכן הוא משה, והיכן הוא דר? והיו בניהם של ישראל לועגים לו ואומרים לו: פרעה, להיכן אתה הולך? והוא אומר להם: את משה אני מבקש, והם אומרים לו: כאן הוא דר, כאן הוא דר; ומשחקים בו עד שמצאו למשה. אמר לו פרעה: ``קומו צאו מתוך עמי!`` (י``ב, ל``א). אמר לו משה: וכי גנבים אנו שנצא בלילה? כך ציוונו הקב``ה: ``לא תצאו איש מפתח ביתו עד בוקר`` (י``ב, כ``ב) - לא נצא אלא ביד רמה, לעיני כל מצרים``.